מלחמת "שאגת הארי" נמשכת, והמשק הישראלי ממשיך לפעול תחת המתווה שמאפשר הגעה לעבודה. אלא שמאחורי המספרים וההנחיות, רבים מהעובדים מתארים מציאות אחרת לגמרי: לילות ללא שינה, אזעקות בלתי פוסקות, וריצה חוזרת למרחבים מוגנים עם הילדים. בבוקר, הם קמים לעוד יום עבודה, לעיתים באפיסת כוחות.
איריס, בת 37 מראשון לציון, עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין. את הלילות האחרונים היא כמעט לא מצליחה לישון. "זה פשוט לעבוד על אדים, בלי כוחות, על אוטומט", סיפרה לוואלה. "מפחדים לאבד את מקום העבודה בגלל חוסר יכולת לתפקד אחרי לילות בלי שינה ואין סוף אזעקות. אני מתעוררת עשר פעמים בלילה ולא מצליחה לחזור לישון. אין לי ממ"ד בבית, וכל פעם אני צריכה לרוץ עם הילדים למקלט העירוני".
איריס המשיכה ושיתפה: "להתעורר בלילה למקלט העירוני עם כל התאורה באמצע הלילה, לסבול את הרעש של הכלבים של השכנים, הבכי של התינוקות. אני מרגישה שהגוף שלי קורס, אני לא עומדת בזה. ויש לי בוס שמתקשר אליי בשמונה בבוקר ושואל איפה אני, שחס וחלילה לא אאחר. אין שום אמפתיה למצב מלחמה. שר האוצר החליט שאפשר לצאת לעבודה, אבל הוא כנראה לא מחובר לציבור. אני פשוט קורסת, אין לי טיפת כוחות בגוף".
"לאף אחד לא אכפת. אין לי מאיפה לקחת כוחות"
גם נדב, עובד הייטק בן 43 מרמת גן, מתאר מציאות דומה. בבית מחכה לו תינוקת בת חודשיים, וגם בלי המלחמה השינה היא מצרך נדיר.
"יש לי תינוקת בת חודשיים בבית, אני גם ככה בחוסר שינה", סיפר. "אני עובד כמו זומבי ולא מצליח להגיע לרבע מהתפוקה הרגילה שלי. אני פשוט עובד כמו מכונה. קם בבוקר אחרי לילה בלתי נסבל של אזעקות בלי הפסקה".
לדבריו, התחושה היא של נתק בין ההנחיות למציאות. "אני לא מבין איך מלחמה שישראל מחכה לה שנים מתרחשת לצד אטימות מוחלטת כלפי עובדים שכירים. לאף אחד לא אכפת שלא ישנת בלילה. אתה צריך לקום מלא אנרגיות לעוד יום עבודה חדש, ואין לי מאיפה לקחת כוחות".
עבור אורי, בן 33 מתל אביב, הקושי מורגש בעיקר בדרך לעבודה. מדי יום הוא נוסע לצפון הארץ וחוזר.
"אני מתפלל שלא יקרה לי כלום בדרך", סיפר לוואלה. "לפני יומיים כששמעתי אזעקה בזמן הנהיגה הותקפתי בחרדה והייתי שנייה מתאונה קשה. פשוט הרגשתי שאני נרדם ואין לי כוחות לנהוג".
לדבריו, גם בבית המצב רחוק משגרה. "לעבודה אני מגיע באפיסת כוחות אחרי לילה שלם שאני לא ישן. אי אפשר לישון טוב בהפסקות קצרות כאלה. כל רגע יש אזעקה, כל רגע אתה דרוך. הילדים בוכים, אני צריך להלביש אותם, ואז צריך לרוץ איתם למקלט ולהרגיע אותם. יש לילות שאני בכלל לא חוזר לישון, מחכה שיהיה כבר בוקר. איך אף אחד בממשלה הזאת לא חושב להוציא עובדים לחופשה בתשלום, או לפחות לקצר שעות ולתת לעבוד מהבית? פשוט מפקירים אותנו".
גם אוריאן מתל אביב, שעובדת בחברת תקשורת, מתארת את הלילה האחרון כ"סיוט". לדבריה, היא לא הצליחה לישון ברצף יותר משעתיים ומתקשה להבין כיצד מצפים ממנה להגיע לעבודה ולתפקד כרגיל. "אני מגיעה לעבודה, מתיישבת מול המחשב ומנסה להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו", סיפרה לוואלה, ספק זועמת ספק נואשת. "יש לי פגישות עם לקוחות שאני אמורה לעלות אליהן, ואני לא יודעת אם העיניים ייעצמו או שאני אתחיל לדבר שטויות".
לדבריה, גם סביבת העבודה משקפת את העייפות הכללית. "אחרי הלילה הזה היה ראוי שסמוטריץ' וברקת יכריזו על ביטול יום העבודה", הוסיפה. "כולם כאן במשרד לא מתפקדים. כולם עייפים, גמורים. אלו שמתפקדים עצבנים ולא מצליחים לזכור שום דבר. אין טעם לעבוד ביום כזה, לא יודעת מי מרוויח מזה".
12 ימים בלי ודאות ויציבות - העצמאים מרגישים שקופים
גם העצמאים, שנדרשים להמשיך להתנהל מול לקוחות במציאות הביטחונית המתוחה, מתארים מציאות דומה. דנה ישראלי, בת 49 מבת ים, מפיקת אירועים במקצועה, מספרת כי מאז תחילת המלחמה חייה הפכו למאבק מתמשך בין עבודה לחרדה.
"אני לא ישנה בלילה ולא ביום", סיפרה לוואלה. "אני מפחדת לנסוע בכבישים לפגישות עם לקוחות. סגרו את האולמות עד להודעה חדשה, אבל הזוגות עדיין מנסים להמשיך להתנהל כרגיל בתוך המציאות הביטחונית הבלתי נסבלת הזאת".
לדבריה, המציאות מורכבת גם מבחינה כלכלית. "יש לי כלה שצריכה לקנות חליפה ומפחדת לצאת מהבית ואני צריכה ללוות אותה, ואני בעצמי מפחדת לצאת. אירועים של 200 איש מתבטלים לי. אנשים לא יכולים לקיים אותם. אני מוצאת את עצמי עומדת על אוטומט בלי שעות שינה ומסתובבת בכבישים תחת אזעקות בניסיון להמשיך להתנהל כרגיל".
היא מוסיפה כי תחושת חוסר הוודאות מכבידה במיוחד. "כבר 12 ימים בלי ודאות ובלי יציבות. אנחנו העצמאים מרגישים שקופים. במקום שיהיה מתווה חירום משאירים אותנו באוויר. כל אירועי פורים התבטלו והפסדתי המון כסף. בלילה האחרון כל שעה הייתה אזעקה בבת ים. איך אני אמורה לתפקד? איך מצפים שאנשים יעבדו ביום כשהם לא ישנים בלילה ולא ביום".
בינתיים, בעוד האזעקות ממשיכות להישמע ברחבי הארץ והעבודה נמשכת, רבים מהעובדים מתארים את אותה תחושה: שגרה רשמית שמתקיימת על הנייר בלבד, לצד מציאות יומיומית של עייפות, חרדה וחוסר שינה. עבורם, יום העבודה הבא מתחיל עוד לפני שהלילה באמת הסתיים.