העורף ממושמע? סיבוב קצר ברחבי תל אביב, מוכיח קצת אחרת

"העורף חזק" אומר ראש הממשלה, רגע לפני שהוא מנחית עלינו עוד מהלומה כלכלית. "העורף חזק" אומר שר הביטחון רגע אחרי שהפקיר (שוב) לגורלם את תושבי הצפון.

"העורף חזק" אומרים הקצינים מפיקוד העורף באולפנים, רגע לפני שהם מחדדים שוב את ההנחיות. מאף אחד לא תשמעו את צמד המילים "העורף מתרופף" או "העורף נשחק".

רק שסיבוב קצר ברחבי תל אביב, מספר סיפור קצת שונה: עם כל אזעקה שנשמעת, נדמה שהציבור מגיב לאט יותר ומשתחרר מהר יותר, למרות שהוכח שגם "שברי יירוט" עלולים לגבות חיים.

זה לא שהעיר חזרה לשגרה, ממש לא, לפחות עוד לא, אבל חלק מ"מדדי-האצבע" לא משקרים. "מדד שוק הכרמל" למשל, עודנו נמוך: נכון שבשבוע הראשון למלחמה היה חלק גדול מהדוכנים סגור - ובשבוע הזה יש קצת יותר פעילות, אבל מכמה סיבובים שנערכו השבוע מתברר שזה עדיין לא "זה".

אגב, דווקא השוק הוא יחסית מקום בטוח - אם יש לכם אפשרות להגיע אליו ברגל (ולהיכנס בדרך למרחב מוגן, בעת הצורך), כמעט לכל אורכו יש גישה למרחבים מוגנים קרובים.

הבעיה היא שהלקוחות מפחדים. לא נקרא כאן לקוראים לקחת סיכון מיותר, אבל מי שיגיע, ירוויח: המחירים אולי קצת גבוהים, אבל בחנות הגבינות קיבלנו במתנה מעדן של פירות יבשים ובדוכן הירקות הקבוע הגניבו לנו בעת התשלום, על חשבון הבית, אוכמניות וגרעיני רימון. ככה זה כשאין מספיק קונים.

בטיילת, לעומת זאת, שוקק הרבה יותר: מזג האוויר שהוא כבר שמשי, אבל עדיין לא חם מדי, בשילוב עם החל"ת, מושך אל החופים לא מעט מתאמנים, אצנים, רוכבי אופניים וסתם הלכים.

במתקני האימונים שבחוף ירושלים, למשל, שמח כמו שלא היה מזמן: מתאמנים שסגרו להם את חדר הכושר משמיעים מוזיקה ברמקולים ניידים ונותנים עבודה על השרירים.

הנועזים והנועזות יותר יורדים אל החוף ומשתזפים - אתמול נצפו לראשונה גם גולשי "קייט", שניצלו שילוב עונתי מקסים של שמש חמימה ורוח טובה. כמה זמן ייקח לגולש כזה לצאת מהמים, לקפל את הציוד ולהגיע, בעת הצורך, למרחב המוגן? תעשו לבד את החשבון (בעצם, עדיף שלא).

מה ההבדל בין השוק לטיילת? ככל הנראה מנעד הגילים: הלקוחות של השוק עדיין חוששים - ויש להם אלטרנטיבות טובות בדמות שירותי משלוחים. לעומתם רוב הספורטאים על הטיילת הם יותר צעירים, כבר נמאס להם להסתגר במרחבים המוגנים.

לקרנבל האנושי הזה יש גם צדדים פחות טובים, אפילו כאלה שעלולים להיות קטלניים. אמנם הציבור, בגדול, עודנו נשמע להנחיות פיקוד העורף - נתקרב למרחבים המוגנים עם קבלת ההתרעה ונכנס אליהם עם הישמע קול צופרי האזעקה, אבל בשוליים כבר אפשר לראות את התפרים מתרופפים.

מי שעד לפני כמה ימים נטשו את הטיילת והתקרבו (למשל) לחניון הקרוב, כבר מחכים לראות "אם תהיה אזעקה" לפני שהם חדלים מפעילות - ורק אז מזדרזים. אפילו מי שיורדים לחניון המפורסם בכיכר הבימה, כבר משתרכים לאיטם, לא מתוך רצון מבורך להימנע מריצה מבוהלת שעלולה לגרום לנפילה, חלילה, אלא מתוך אדישות מסוימת.

את עיקר ההתרופפות אפשר לראות בזמן השהייה במקלטים ובממ"דים: אם עד לפפני כמה ימים עוד הקפידו על הנוהל לפיו לא יוצאים מהמרחב המוגן לפני הודעת השחרור, הרי שעכשיו כבר סופרים את הדקות - ואז יוצאים עצמאית.

זה מוזר עוד לפני שזה מסוכן: הן אם למדנו משהו מניסיון פצצות המצרר ושברי היירוט, דווקא בימים האחרונים, הרי שזה רק שאפשר להיפגע גם כמה דקות אחרי שנשמע רעם המיירטים. אז למה נדמה שפחות מקפידים?

כי לא יעזור כלום. צמד המילים "שגרת חירום" נשמע יפה מאוד באולפנים. במציאות מדובר באוקסימורון, איפכא מסתברא - שגרה היא שגרה וחירום הוא חירום: קשה לשמור אנשים במצב דרוך לאורך ימים.

אין חייל שעשה שירות קרבי ולא מכיר את השגרה בקו: אחת לכמה זמן מבצעים פעולות של שבירת-שגרה מכוונות, כדי שלא לחזור על הרגלים.

פעם פותחים ציר מפה, פעם משנים מיקום של מארב, פעם מבצעים "טווס אלים" (אין בוגר לבנון משנות השמונים והתשעים שלא מחייך עכשיו למקרא הביטוי הנשכח).

הבעיה היא שמה שאפשר לתרגל במדים, שונה מאוד כאשר מדובר בעורף, לא רק מפני שמדובר באזרחים שמהם אפשר לבקש, אבל לא להורות להם "בפקודה". אלא בעיקר בגלל שאובייקטיבית אנחנו נדרשים לעשות את אותו הדבר.

וכאן כבר רואים שחיקה: פחות נחפזים למרחב המוגן ובעיקר, כאמור, שוהים בו פחות. לא ירחק היום וחלקנו יחזור ל"נוהל חות'ים" של הסתפקות בחדר המדרגות.

בנימה אישית: רק אתמול הבנתי כמה בר מזל אני על שיש לי מרחב מוגן דירתי. זה היה כששהיתי בבניין שבו יורדים למקלט. זה היה צפוף, קצת מחניק, עם כמה תינוקות בוכים וכלבים שנובחים...

אני אוהב מאוד כלבים ואפילו תינוקות, אבל לא יכולתי שלא לחשוב מה הייתי עושה לו הייתי מתגורר בקומה השלישית וצריך לעשות את המסע אל החלל הלא נעים הזה ארבע פעמים בלילה. מה הסיכוי שבפעם החמישית (כפי שאירע הלילה לחלק מתושבי המרכז, על הצפון אני כבר לא מדבר אפילו) מישהו יישאר במיטה - ודווקא אז, חלילה, ייפגע?

אז כן, העורף אולי חזק - לרוב גם ממושמע, אבל גם לו יש שעון חול משלו, ואם סיור רגלי ברחבי העיר יכול ללמד משהו, אזי השעון הזה התהפך. הימשכות המבצע נחשבת לאינטרס ישראלי, אבל כל עוד יכולת השיגור, במיוחד מאיראן (שהיא הקטלנית יותר) נמשכת, לא בטוח כמה זמן הציבור הישראלי יוכל לתפקד תחת אותה "שגרת חירום".

גם אם צודקים הדוברים שמשבחים אותנו על התנהגות מופתית וגם אם אנחנו, בעורף, ראויים עדיין לתואר "חזק", נדמה כבר שאפשר לפתוח אחרי התואר הזה סוגריים - ולהכניס לתוכם את המילה: "בינתיים".