"דנה ג'ון, אני מתחנן - אל תעצרו את התקיפה. תעבירי את זה לכל מי שאת יכולה. אם המשטר הזה לא ייפול עכשיו, הם יחסלו את כולנו". ההודעה הזו, שהגיעה אליי מצעיר בטהרן, נותרה ללא מענה. לא כי לא היה לי מה לומר, אלא כי שוב אין אינטרנט באיראן - מאז תחילת המלחמה המשטר הוריד את השאלטר והמדינה נמצאת בחשכה דיגיטלית.
המעט תקשורת שיוצאת משם מגיעה כפרופגנדה יזומה של ערוצי המשטר שממשיכים לשדר תמונות של תמיכה במשטר ונגד האויב או על ידי מי שהצליחו לרכוש קצת זמן אוויר באמצעות VPN ומשגרים קצת החוצה ממה שבאמת קורה ברחובות המדינה - תוך שהם מסכנים את עצמם. ובתוך זה, מביט המערב בתמונות של טהרן הנראית כשדה קרב ותוהה היכן הגינויים של הרחוב האיראני נגד "התוקפנות", הקולות מהשטח מספרים סיפור אחר לגמרי. הם לא מבקשים הגנה מהטילים - הם מבקשים שחרור מהסרטן שגרורותיו חונקות אותם מבפנים. למה?
עד סוף שנת 2025, הציבור האיראני עוד היה שקוע בוויכוחים פנימיים. היו תומכי משטר, היו מתנגדים חריפים, והיה גוש גדול של "מתנדנדים" - אלו שחששו מהכאוס שיבוא אחרי המהפכה. אך מחאות סוף השנה טרפו את הקלפים. מה שהתחיל כמחאות שוליות יחסית של קבוצות המוניות מאות ואלפים בסוף דצמבר 2025 המשיך במיליונים של אזרחים מכל הגילאים ששטפו את הרחובות לאחר שנענו לקריאתו של הנסיך הגולה, רזא פהלווי.
המשטר, שבתחילה איפשר לציבור "להוציא קיטור", איבד את הסבלנות ברגע שהבין שזהו לא עוד גל חולף וב-8 בינואר המסיכה הוסרה סופית. בלילה אחד של טבח ברוטלי, נותקו האינטרנט והטלפונים, ומשמרות המהפכה עשו באזרחים כרצונם. באותו לילה, התהום הפכה לבלתי ניתנת לגישור. הציבור הבין באופן סופי שהמשטר עובד נגדו. האינטרס השלטוני מבקש לייצג את שרידות המשטר בלבד ואת סמוכי שולחנו.
גם משמרות המהפכה הבינו את זה היטב, ולכן כבר אז ראינו את העוצמה בה הכו, רצחו ואנסו את מי שהיה יכול להיות השכן שלהם, או החברה של הבת. החלוקה במדינה הייתה ועודנה ברורה - אין ויתורים. זה או אנחנו או הם.
העולם שתק, אך האיראנים זוכרים. בעוד גופי התקשורת הבינלאומיים והסברת ה-Woke מתעוררים עכשיו עם דאגה "הומניטרית" למצבה של איראן, האיראנים בבית ובגלות שואלים בציניות: איפה הייתם כשרצחו את הצעירים שלנו? איפה הייתם כשנשים נעלמו ברחובות? כעת, כשהמשטר סופג מכות צבאיות, העולם המערבי נזהר בביקורתו, אך הרחוב האיראני כבר מזמן בחר צד. עבורם, כל טיל שפוגע בתשתית של משמרות המהפכה הוא כימותרפיה הכרחית לגוף האומה המדמם. לכן גם בכל פעם שמשתחרר סרטון לרשת שלא מטעם המשטר, הוא מראה איך האיראנים שמחים על התקיפה למרות הפחד מהטילים.
אל תתבלבלו מהשתיקה ברחובות טהרן המופגזים - זוהי לא שתיקה של הסכמה עם המשטר, אלא שתיקה של ציפייה דרוכה. העם האיראני לא מחכה שהאש תכבה; הוא מחכה שהיא תכלה סוף סוף את מי ששרף לו את הבית מבפנים במשך כמעט חמישה עשורים. כעת הם מסוגרים בבתים. אך הם גם ערוכים ליום הקריאה כדי לצאת לרחובות ולקחת את שלהם בחזרה ובינתיים הם מזכירים - "אל תפסיקו לדבר על הטבח המשטר בבניו ובנותיו", "תכו בהם בכל הכוח".
הכותבת היא חוקרת ומרצה על הרחוב האיראני ומחאת האזרחים מאז המהפכה האיראנית