חזון העצמות השבורות: מה עומד מאחורי הדימוי שבו השתמש נתניהו?

נפתח בחידה. מי אמר: "אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות"?

תכף נביא כאן את הפתרון, אבל תחילה קצת היסטוריה, אגב דברי נתניהו מהבוקר על כך שאנחנו שוברים לאיראנים את העצמות.

היו מי שנזכרו, אגב דברי נתניהו, ביצחק רבין המנוח, זה שנתניהו ירש (כל מי שמקדים תחילית לקביעה הזאת עושה זאת על אחריותו בלבד). אכן רבין אמר משפט דומה לפני 39 שנים, אבל למעשה מה שרבין אמר היה, אם לדייק: "תשברו להם את הידיים והרגליים".

מאחר ששמעתי רבים שמצטטים את המשפט הזה מדברי רבין באירועים שונים, אין לי אלא להסיק שמי שהיה שר הביטחון בממשלת שמיר, אמר את המשפט הזה כמה פעמים בשיחות עם חיילים, במהלך האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987).

רבין הופתע מהאירועים ההם, קצת כפי שהופתעה מערכת הביטחון ב-7 בנובמבר (אם כי למרבה המזל עם תוצאות פחות טרגיות). למעשה הוא בכלל שהה בארה"ב עם פרוץ האינתיפאדה "ההיא".

לזכותו ייאמר שמיהר לשוב לישראל ולרדת לשטח, בין היתר כדי לערוך שיחות עם מפקדים וחיילים. באחת מהן יצא לי להיות נוכח אישית, כחייל בקורס מ"כים.

כמה ימים קודם לכן הוקפצנו לג'באליה (חיילי גבעתי, נחל וגדוד הסיור הבדואי) באמצע הקורס, אחרי תאונת הדרכים, שהחלה את המהומות (השם "אינתיפאדה" דבק בהן רק בהמשך) במה שכונה אז "שטחים".

ההוראות היו מבלבלות מאוד: תחילה חילקו אותנו לחוליות כדי להשיג אחיזה בשטח. אחר כך נקלעו כמה חוליות בין המון שסגר עליהם - וירו... בהתחלה לשם הרחקה, אחר כך לשם אזהרה ולבסוף כדי לנטרל. כתוצאה מכך נהרגו כמה פלסטינים.

רבין, כמו כל הפיקוד הבכיר, ציין שירי באש חיה, חייב להיות המוצא האחרון - כיוון שכל הרוג הופך לקדוש מעונה בעיני הפלסטינים. מישהו, נדמה לי מ"מ מגבעתי, שאל אותו משהו כמו: "אז מה לעשות אם אנחנו תופסים מישהו שזרק עלינו אבנים?" ורבין ענה: "מצדי תשברו לו את הידיים והרגליים".

אודה שלפחות אני הבנתי מדבריו שמדובר בלתת לכל עצור כזה כמה סטירות ולשחרר אותו, אבל היו גם מי שפירשו זאת מילולית.

קטונתי מלפרש - החייל שהייתי באותו קורס (שעבר ברובו בפעילות מבצעית) - את דברי מי שהיה אז שר הביטחון, אבל לימים הצחיק אותי שהדברים קיבלו טוויסט ששיקף מדיניות יד קשה, בשעה שלפחות להבנתי הוא נועד לבטא מדיניות קשוחה ובלתי מתפשרת, אבל גם כזאת שמבקשת למנוע הרג מיותר.

כאמור, אני יכול לתת רק עדות שמיעה, כפי שפירשתי אז את הדברים. מן הסתם המקור נרצח, כל שלא מפיו נדע את האמת.

לכן נדלג משהו כמו 38 שנים ו-3 חודשים קדימה, מדצמבר 1987 למרץ 2026: "אין ספק שבפעולות שנעשו עד עכשיו, אנחנו שוברים להם את העצמות". נתניהו בסיור ראווה בחמ"ל הבריאות הלאומי (כי גם חיים כץ צריך סיבוב דאווין לקראת הפריימריז בליכוד). למה בדיוק התכוון נתניהו?

יבוא יום, נקווה שקרוב, שבו נבין את הדברים - והלוואי שיתברר כי יש להם תוקף מעבר לרהב. בינתיים אפשר להיזכר במקור היסטורי רחוק עוד יותר - ואם האסוציאציה הראשונה מדברי ראש הממשלה ב-2026 לקחה אותנו בחזרה לדצמבר 1987, הרי שהרפרנס הבא מרחיק עוד יותר מ-14 שנים קודם לכן, אל חודש אוקטובר 1973.

הנה פתרון החידה מהפסקה הראשונה. ההבטחה שנמשיך להכות עד שנשבור להם את העצמות, היא ציטוט של רב אלוף דוד אלעזר, דדו, מהיום השלישי למלחמת יום הכיפורים.

דדו התייצב לראשונה מול המיקרופונים והמצלמות ואמר את הדברים בתשובה לכתב הערוץ הראשון, דן שילון, שביקש ממנו לספק תחזית.

דדו שיקר, או לכל הפחות הקדים את המאוחר, כי ביום ההוא מצבה של ישראל היה בכי רע: קרבות הבלימה ברמת הגולן טרם הוכרעו לטובתנו ובסיני היו חיילים לכודים במעוזים ומוצבים, שם נפלו במאות.

לא ניכנס עתה לפירוט כל מהלכי המלחמה ההיא, אבל אם אפשר להשוות אסונות, אזי מלחמת יום הכיפורים, מהבחינה המספרית גרידא, הייתה נוראית וקשה הרבה יותר אף מטבח 7 באוקטובר.

קשה עד בלתי אפשרי להשוות את המשקל הסגולי של אזרחים - קשישים ותינוקות, גברים ונשים שנטבחו בבתיהם, לזה של נפילת חיילים, אבל לפחות במספרים כדאי להכניס קצת פרופורציות (וסליחה מראש על השימוש באות כ' במהלך הפסקה הבאה, אחרי הכל אנו עוסקים בחיי אדם שנגדעו).

במלחמת יום הכיפורים נפלו כ-2,500 חיילים, רובם במשך כמה ימים, במדינה שאוכלוסייתה מנתה כ-3 מיליון תושבים. בטבח 7 באוקטובר (ובמלחמה שבאה בעקבותיו) נרצחו ונפלו קרוב ל-2,000 אזרחים וחיילים, מתוך מדינה שאוכלוסייתה מונה כ- 10 מיליון תושבים (ובפרק זמן של שנתיים וחצי, אם כי מרבית הנרצחים והנופלים היו קורבנות 7 באוקטובר).

בשעה שבה דיבר דדו לאומה, היה ידוע לו לפחות על מאות הרוגים. כך שלא רק שהביטוי לא היה אפילו "אמת לשעתה", הוא גם לא שיקף את מה שעתיד להתחולל בשעות שבאו לאחריו, עד שהצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה ולהשיג ניצחון בקרב בצפון ואחר כך בדרום, מה שהוביל לניצחון במערכה (במחיר איום ונורא).

להגנתו של המנוח, רב אלוף דוד אלעזר נגיד שלא הייתה לו ברירה אלא לא לומר את (כל) האמת. מדינת ישראל הייתה נתונה לאיום קיומי ממשי ונזקקה לקריאת קרב ממריצה.

עוד נזכיר כי דדו התייצב בפני ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אגרנט), נמצא בין האחראיים המרכזיים למחדל - ולא חלף זמן רב לאחר פרסום המסקנות, עד שליבו (השבור, יוסיף מי שיוסיף) נדם, בחודש אפריל 1976.

חשוב עוד להזכיר, בטרם נפרדים מאבי "חזון העצמות השבורות", שדדו היה אמנם הבכיר ביותר ששילם במשרתו על המחדל, על פי מסקנות ועדת אגרנט, אבל גולדה מאיר פרשה מתפקידה זמן קצר לאחר מכן - ומכל האחראים בדרג הצבאי והמדיני, משה דיין היה היחיד שהמשיך בקריירה הפוליטית שלו, כשר חוץ בממשלת בגין הראשונה. חומר למחשבה?

מכל מקום, על התוצאות של מה שקורה לאחר השימוש בביטוי, קצת קשה להתווכח - מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהישג צבאי בזכות גבורת הלוחמים וסיוע מאסיבי אמריקאי, אבל לאחר שנחשפו מסמכי צבאות מצרים וסוריה, התברר שאלה קיבלו בדיוק מה שרצו: ויתורים טריטוריאליים מצד ישראל (בחרמון הסורי תיקוני גבול קלים בגזרת החרמון, במצרים - מהלך מדיני שבסופו הוחזרה שליטתה בחצי האי סיני).

גם האינתיפאדה הראשונה, הובילה לוועידת מדריד, שהמשיכה אל תהליך אוסלו - הישג פלסטיני (כבר בשעתו - ובוודאי בראי ההיסטוריה).

כך שלפחות ברמת ה"מנחוס" אולי מוטב היה לנתניהו לבחור בדימוי אחר. הקטע הזה של לשבור את העצמות לאויב, פשוט לא עובד לנו, אפילו כשנדמה שאנו מנצחים.