האם הטייסים שלנו הם הגיבורים מטהרן או הסרבנים מקפלן?

אז מה שלומכם אחרי עשרה ימי לחימה במלחמת "שם של משהו עם אריה"? בינתיים אנחנו מנצחים בעיקר בתקשורת. כלומר, כתבים נלהבים בבסיסי חיל האוויר מראיינים אנשים בפנים מטושטשות ומבטיחים לנו שאת מה שהם עושים עכשיו נפגוש יום אחד בספרי ההיסטוריה, אבל מי שסופר משגרים, למשל, מבין שקצת עובדים עלינו בעיניים.

למה אני לא ממהר להימתח, להצדיע ולומר "אמן" אחר דיווחי החדשות, שהתחילו כ"ווישפול ט'ינקינג" לפני שהיו לשידורי תעמולה על מלא? לא כי יש לי מושג שאנחנו, חלילה, מפסידים בשטח - ממש לא והלוואי שלא כך יתברר, אלא בגלל שאני יודע שלמי שמדווחים לי, שמתווכים לי את ה"מציאות" מאיראן, אין מושג יותר מאשר לכל אחד מאיתנו.

תכף נחזור למה שאפשר או אי אפשר לנסות ולפרש, אבל קודם כל קצת על חיל האוויר והדימוי הציבורי שלו, שהם אולי מיקרוקוסמוס של דעת הקהל בישראל.

הזיהוי של חיל האוויר עם תנועת המחאה נגד ניסיון ההפיכה המשטרית בישראל, היה כמעט מוחלט. "קפלניסט" היה כמעט שם נרדף לטייס.

זה היה רחוק מהמציאות, אבל לשני הצדדים היה נוח לאמץ את הנרטיב: מפוליטיקאים פופוליסטיים מימין שמיהרו לשלוח את הטייסים לעזאזל (כמו שר התקשורת) ועד לראש הממשלה שהסביר שאפשר להסתדר גם ללא טייסת, העיקר שיש ממשלת ימין.

אז הגיע 7 באוקטובר ואתו פרחו גם תיאוריות הקונספירציה על היעדרו (כביכול) של חיל האוויר מהזירה. גם לזה אין אחיזה במציאות. כלומר, זה לא שחיל האוויר תפקד כהלכה בשעות האיומות ההן, אבל הוא לא תפקד כהלכה בעיקר בגלל שלא הופעל על ידי הפיקוד העליון של צה"ל, שפענח את הסיטואציה באיחור מזעזע.

או אז הגיע טוויסט בעלילה: חיל האוויר החל להלום. בהתחלה בעזה, שזו אולי לא חוכמה גדולה, אבל בהמשך גם במבצעים מעוררי התפעלות בתימן הרחוקה (בדיעבד שימשו אלה גם כמעין אימון לקראת תקיפה באיראן) ובעבודה כירורגית מרשימה בלבנון. השיא (עד לסבב האחרון) היה במבצע "עם כלביא" שבו התלכדו שתי היכולות דלעיל: גם טווח פעולה מרשים, גם דיוק מופתי.

במקביל השתנתה תדמיתו של החיל גם בשיח הציבורי. פתאום "נזכרו" בימין שלא כל הטייסים הם "קפלניסטים" (נכון, אבל איפה הייתם כשהיה נוח להאשים אותם?) פתאום העלו על נס את תרומתם העצומה של צוותי הקרקע (נכון מאוד, אבל מרמז על עמדת מוצא קצת גזענית, דווקא של המשבח) - וכך הלאה.

גם בצד השני הפגינו טיפשות לא פחות גדולה כשהתגרו-התגאו בכך שהטייסים "מקפלן" הם אלה שעליהם נשענת עוצמת מדינת ישראל. כאילו אומרים: קראתם להם "סמולנים" אבל מי היה תוקף באיראן היום בלעדיהם? מרדכי דוד?!

העמדות המטופשות האלה, שבכל אחת מהן יש עשרה אחוז של עובדות והרמון אוויר חם, קיבלו ביטוי נפלא בשיח שהתנהל באולפן "הפטריוטים" (ערוץ 14) לפני יומיים.

הפאנליסט יותם זימרי גרס שהטיעון לפיו כל הטייסים שמאלנים הוא רחוק מאוד מהמציאות ויש ביניהם הרבה אנשי ימין (נכון, לא נכון ובעיקר לא רלוונטי: נכון שלא כולם שמאלנים, לא נכון שיש ביניהם הרבה ימנים ולא רלוונטי כי איש לא ישאל פרח טיס במהלך שנתיים של קורס מפרך, למי הצביע בבחירות האחרונות).

המנחה, ינון מגל, הוסיף משהו על זה שלא כולם טייסים ושחיל האוויר אינו חזות צה"ל כולו, יש הרבה אחרים (ככל הנראה התכוון אחרים בדעותיהם) ביחידות שלוחמות כעת בלבנון, שלא לדבר על מי ששירתו ואף נפלו בעזה.

לראות, לשמוע ולא להאמין - אם הפאנל לא היה עובר לנושא אחר אולי עוד היה מציע להתחיל לקבור את הנופלים בבתי העלמין הצבאיים לפי השיוך הפוליטי: מימין לשביל הצר שבין החלקות או משמאל לו.

עכשיו תארו לכם מה יקרה אם חלילה המערכה באיראן לא תסתיים בניצחון? לפני כן אקדים ואומר שההערכה שלי, שאינה מבוססת על דבר מלבד ניסיון מצטבר ותחושת בטן: היא תסתיים במעין תיקו.

כלומר, בהסכם שהמעריצים יוכלו לשבח למרות שבלב יידעו שהוא לא אמיתי יותר מההסכם בעזה שלפיו חמאס אמור להתפרק מנשקו. המתנגדים מצידם ישתמשו בו כהוכחה לכך שמדובר היה במלחמת שולל שלא השיגה דבר - למרות שסביר להניח שממשלה שונה לא הייתה נוהגת אחרת.

אבל נניח לרגע שהיא תסתמן ככישלון. בצוואר מי ייתלו אותו? בצוואר הטייסים (בעיקר כי קצת קשה יהיה להאשים את היועמ"שית) שלא הצליחו לחסל את המשגרים.

למה? כי במקרה של תיקו שכולו הפסד, קצת כמו בסבבים הבלתי פוסקים מול עזה, שבהם חמאס הוא שירה תמיד אחרון, כך גם עם איראן - למי שזוכר את יריית הסיום של "עם כלביא" עם פגיעה קטלנית בבאר שבע וירי לעבר חיפה.

או אז יעלילו בלי למצמץ על הטייסים שלא היו נחושים מספיק לנצח, ובכלל - יגידו - שהגיע הזמן להכניס קצת יותר "רבאק" (בתקופתי קראו לזה "רעל") נוסח גולני לחיל האוויר, במקום לקחת לקורס טיס חננות מרמת השרון שמצטיינים בפיזיקה ומתמטיקה.

כי ככה זה אצלנו: כמעט כל ילד כאן חולם להיות טייס גיבור, אבל מאחר שרק שברי אחוזים יצליחו להיות כאלה, ינתבו כל הנותרים את התסכול על פי דעותיהם הפוליטיות (שמתחלקות בשיח הפוליטי הרדוד במקומותינו רק לכן או לא ביבי) - לחיבוק חם משמאל או למתקפה מימין.

אז נחזור לשאלת הפתיחה: מה שלומכם ביום העשירי למבצע? ובכן, קצת כמו המן הרשע שנזכר פה לאחרונה אגב התלכדות המבצע עם פורים, זה תלוי. כרגע זה תלוי היכן אתם גרים, בצפון שלילותיו היו לגיהינום או במרכז שבו המרווחים בין טיל לטיל בלילות השתפרו קצת.

עוד מעט זה יהיה תלוי גם בשאלה האם אתם עצמאיים (ששוב הופקרו לגורלם) או שכירים (שמקבלים פיצוי סביר דרך מתווה החל"ת שלמרות ראשי התיבות שלו אינו חופשה ללא תשלום, אלא חופשה בפיצוי - לא מלא - מהמדינה), ובקרוב מאוד ממילא יתנקז כל הדיון הזה לשאלה האם אתם תומכים בנתניהו או לא - כמו שהיה בעזה ובלבנון ששם ניצחנו או שלא, תלוי את מי שואלים.

בינתיים, הנה שני טיפים מבלבלים, על סמך השתקפות האירועים בתקשורת: מי שמנצח באמת, כלומר, שיודע שהאיראנים ייכנעו בתוך ימים ושהמנהיג הבא שלהם יוכתר רק על פי רצונו של טראמפ, פשוט מחכה שזה יקרה - ולא רץ לצעוק "יש!" לפני הגול, כמו שעושים האמריקנים, עם כל ההתלהבות ההורמונלית-משהו משר ההגנה שלהם.

מצד שני, הקריאה באיראן להתלכד סביב הנהגתו של חמינאי-הבן (מושתבא? למה הם לא יכולים להגיד פשוט "מוסטפה"?) מזכירה קצת הודעת גיבוי למאמן, שמגיעה בדרך כלל שבוע-שבועיים לפני ששולחים אותו הביתה.

על דבר אחד אין מחלוקת: בהיעדר מספר ידוע, מוסכם ואמיתי של משגרי טילים שיש בידי האיראנים, הרי שהמשמעות היחידה שיש למידע לפיו "השמדנו כבר כ- 60%-70% מהמשגרים/טילים" הוא שלא נצליח לכלותם לעולם.

רוצה לומר: מכל הדיבורים הגבוהים על גבורה, תעוזה ונחישות, יישאר תיקו שבמקרה הטוב נוכל להציגו כניצחון חלקי. או במילים אחרות: אל תמהרו להפוך שוב את הממ"ד למחסן, עוד נזדקק לו חלילה מהר יותר משאנו חושבים, גם אחרי שהכל "ייגמר".