סנ"צ עדי מזרחי בוארון בת ה-42, תושבת מושב ארגמן שבבקעת הירדן, מגלמת את פסיפס הישראליות במיטבה. היא עורכת דין שבין שלל תפקידיה ב-24 שנות שירותה במשטרה, שימשה כקצינת נוער, קצינת חקירות בימ"ר ותובעת משטרתית. היא נשואה לאליאב שמשרת במילואים במג"ב מה-7 באוקטובר, ואם גאה ללא פחות מחמישה ילדים - ליעד, אושרי, עדיאל, אוריה ואריאל - המהווים, לדבריה, את העוגן המרכזי ומקור הכוח השואב אותה קדימה בכל אתגר.
ביום האישה הבינלאומי היא מאחלת לעצמה "להמשיך לאזן בין האתגר המקצועי התובעני לבין המשפחה, שהיא מקור הכוח הגדול ביותר שלי". סיפורה של עדי במשטרת ישראל החל לפני למעלה מ-24 שנים, כלוחמת בחזית של משמר הגבול. מאז, עברה מסלול פיקודי ומקצועי יוצא דופן, שבו נגעה כאמור כמעט בכל היבט של עבודת המשטרה. היא החלה כמ"כית ובלשית, שירתה כקצינת הדרכה ושטח, קצינת לוחמים בירושלים, וביצעה שירות רגיש בגשר אלנבי כקצינת בקריות גבול.
לאחר מכן שימשה כקצינת משאבי אנוש ימ"ס איו"ש, התמחתה ביחידת התביעות של מחוז ירושלים, כיהנה כקצינת נוער בשומרון וכקצינת חקירות ביחידה המרכזית ש"י. לאחר שירות כקצינת אח"מ בתחנת מוריה, היא מכהנת כיום בתפקיד רב-אחריות כקצינת אגף חקירות ומודיעין (אח"מ) של מרחב ציון.
בתקופה הנוכחית, כשמדינת ישראל נמצאת באחת המערכות המורכבות והגורליות בתולדותיה, תפקידה של עדי מקבל משנה תוקף. הלחימה המתמשכת אינה פוגשת אותה רק בדיווחים המבצעיים, אלא ביום-יום הפיקודי המתוח ובזירות המורכבות ביותר, אליהן היא מגיעה - לפעמים גם תחת אש.
כקצינת האח"מ היא אחראית על הזווית המודיעינית-חקירתית, ופעילותה כוללת ביקור וניהול מקצועי בזירות נפילה רגישות, שם נדרשת יכולת עמידה איתנה לצד רגישות אנושית עמוקה מול המראות והקהילה.
"כל הצלחה חקירתית, כל סיכול מודיעיני וכל טיפול בזירה הוא נדבך קריטי בשמירה על העורף הישראלי ועל ביטחון אזרחי המדינה", היא אומרת ומוסיפה: "אני רואה בתפקידי שליחות אמיתית, הזדמנות להשפיע ולתרום לביטחון הציבור ולחוסן החברתי. המטרה שלי היא לחזק את תחושת הביטחון האישי של התושבים, לפתח את עבודת החקירות והמודיעין לצד שיתופי פעולה קהילתיים עמוקים, ולהוביל את צוות החוקרים להישגים מקצועיים ואישיים מתוך תחושת גאווה ושייכות".
מתחילת המבצע באיראן , היתה סנ"צ מזרחי בוארון במספר זירות נפילה, הקשה שבהן היתה בשבוע שעבר, בבית שמש, שם נהרגו תשעה אנשים , מתוכם ארבעה ילדים. היא הגיעה לשם זמן קצר לאחר הנפילה ונתקלה בזירה קשה ומורכבת, שדרשה מקצועיות אך גם רגישות. "האבק עוד לא שקע, אבל הדיווח בקשר כבר חתך את האוויר בחדות של סכין. 'יש ילדים', שתי מילים שמשנות את זרימת הדם בגוף. באותו רגע, השעון נעצר", היא משחזרת.
מזרחי בוארון מוסיפה על הזירה בבית שמש: "כקצינה, אני יודעת שאין לי את הפריווילגיה להישבר. אני חייבת להניח את הרגשות בצד. הזירה הזו דורשת ממני עיניים של נשר ולב של פלדה. אני מפקדת על האירוע, אני המצפן של החוקרים שלי, ואני הקול שחייב להישאר יציב כשאני מבשרת למשפחות את הנורא מכל וסוגרת להן מעגל. המקצועיות היא השריון שלי, אני נועלת את הרגש, סופרת ראיות, אוספת מודיעין, וסוגרת מעגלים עבור מי שעולמו חרב עליו. אבל מתחת למדים, הפעימות הן אחרות. כל צעצוע זרוק בזירה הוא תמונת מראה של הסלון שלי".
כשהסתיימה המשמרת הארוכה, היא חזרה הביתה לילדיה ובעלה. "הנסיעה הביתה היא המנהרה שבין הגיהינום לגן העדן. נכנסתי בדלת, והניגוד כואב - בחוץ: ריח של שריפה ואובדן. בבית: ריח של שמפו וילדים. בחוץ: שקט של מוות. בבית: רעש של חיים, של צחוק, של מריבות על שטויות. רצתי אליהם, חיבקתי את הילדים שלי חזק מדי, אולי חזק מספיק כדי להעביר להם את כל החיים שראיתי נגדעים בחוץ. נישקתי את בעלי, העוגן היחיד שמוודא שאני לא טובעת בתוך המראות האלו, והודיתי לו בשתיקה על השפיות שהוא מעניק לי. לקחתי נשימה אחת עמוקה של 'בית', ומיד קפצתי לזירה הבאה. כי זו השליחות שלי. להיות שם בשביל אלו שאיבדו הכול, ולחזור הביתה בשביל אלו שהם הכול עבורי".