יש תפקידים במשטרה שלא מסתיימים כשמורידים את המדים. גם כשהטלפון שותק לרגע והבית סוף סוף שקט, חלק מהסיפורים ממשיכים להדהד בראש. סנ"צ הילה בן ברוך, קצינת אגף החקירות והמודיעין במרחב ירקון, מכירה את זה היטב.
ביום האישה הבינלאומי שחל היום (ראשון) היא מדברת על תפקיד שנמצא בלב אחד המרחבים המורכבים בישראל. מרחב ירקון, שמכסה חלקים נרחבים מתל אביב, מתמודד בימים אלה לא רק עם פשיעה פלילית אלא גם עם מציאות של מלחמה, אזעקות וזירות נפילה.
"לצערי זה עדיין לא שגרה", היא אומרת על נשים בתפקידי ליבה במשטרה. "במהלך השנים נשים במשטרת ישראל מתקדמות לתפקידי ליבה וזה משהו שתופס תאוצה".
לדבריה, עם השנים גם המבט על נשים בתפקידי פיקוד השתנה. "בחוג המקצועי שאני נמצאת בו היום אני כבר לא מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי. להפך. עם השנים הבינו את הערך המוסף שיש לנו. יש לנו משהו אחר בפיקוד וביכולת להביא הסתכלות נוספת, והמערכת למדה לקחת את זה לטובת העבודה".
המלחמה הוסיפה שכבה נוספת של מורכבות לעבודת החוקרים. במקרים של נפילות רסיסים או פגיעות, החקירה לא מתנהלת רק בזירה עצמה. "החקירה בתוך זירת נפילה מתחלקת לשניים", היא מסבירה. "במקביל לעבודה בשטח אנחנו שולחים צוותים לבתי החולים. במרחב שלנו יש שלושה בתי חולים וברגע שיש אירוע חוקרים, בלשים וקצינים מגיעים לשם כדי להבין מה מצב הפצועים ואם יש זיהוי שלהם".
כאשר אין זיהוי, מצטרפים אנשי הזיהוי הפלילי. "אם אין זיהוי שולחים מז"פ כדי לאתר אותו. יש גם מקרים קשים יותר שבהם אנחנו עובדים מול אבו כביר. לצערנו גם את זה חווינו, כמו באירוע האחרון בתל אביב שבו נהרגה עובדת זרה".
במקביל, החוקרים מנסים להבין מי היה בתוך המבנה שנפגע. "אנחנו בונים רשימת דיירים ומבררים מי היה בדירה ומי היה שם בזמן הפגיעה. אם אנחנו יודעים שבדירה מסוימת היו שני אנשים, אנחנו יכולים להבין אם יש נעדרים או חללים שעדיין נמצאים מתחת להריסות".
אבל לצד האסון והכאוס, יש גם מי שמנסה לנצל את המצב. אחת התופעות שמדאיגות את המשטרה מאז תחילת הלחימה היא ביזה."נושא הביזה נמצא בראש סדר העדיפויות של מפקדי המחוז", היא אומרת. "כל אירוע כזה מטופל במלוא הרצינות". לדבריה, במרחב ירקון כבר נעצרו שישה חשודים שניצלו זירות פגיעה כדי להיכנס לדירות ולעסקים. "כמפקדת החקירות והמודיעין אני מנחה את התחנות לבצע מעצרים יסודיים במקרים כאלה".
היא מדגישה שמדובר גם במסר לציבור. "אנחנו מראים לוחמנות ולא מתפשרים על שחרור שלהם. חשוב לנו שאזרח שיורד למקלט עם הילדים שלו כדי להגן על המשפחה שלו ירגיש שיש מי ששומר על הבית שלו". אחד המקרים הראשונים שנחקרו התרחש דווקא ברגע הפשוט ביותר של ניסיון להתמגן. "התיק הראשון התחיל כשאדם ירד למקלט והשאיר את הקורקינט שלו בחוץ, ומישהו ניצל את זה וגנב אותו".
החיים מחוץ לעבודה אינם פשוטים יותר. בן ברוך היא אם לארבעה ילדים, ומנהלת קריירה שמבוססת על זמינות כמעט מוחלטת. "יש לי תמיכה מלאה מהבית וזה המזל שלי", היא אומרת. "אין ספק שזה מאתגר מאוד, במיוחד עכשיו כשאין מסגרות. בסוף זה שילוב של תמיכה מהבית ותמיכה מהפיקוד".
אבל יש תיקים שגם התמיכה הזו לא מצליחה להרחיק מהראש. "יש שני סוגי תיקים שאני לוקחת איתי הביתה", היא אומרת בשקט. "כל מה שקשור לחסרי ישע, קשישים וילדים. כאמא לילדים, כשאני רואה תיק חקירה עם תיעוד קשה של פגיעה בילדים זה לא נותן לי לישון בלילה. גם בתיק כמו חיים רוטר שפגע בילדים עברתי על החומרים עשרות פעמים. כל מתלונן צריך יחס בפני עצמו, ללוות אותו ולוודא שהוא בסדר גם אחרי שהוא מסר עדות או עבר עימות".
העומס על החוקרים והבלשים, היא אומרת, גדול בהרבה ממה שהציבור רואה מבחוץ. "הכי קשה זה לא רק השעות הארוכות. בזמן מלחמה, כשכולם בבית, אנחנו בעבודה 12 ו 15 שעות".
"יש הרבה אי ודאות. אתה יכול להתחיל יום עבודה בבוקר ולגלות באמצע היום שאתה ממשיך גם לערב או ללילה".
ולפעמים, גם אחרי שהחקירה מסתיימת, הקשר עם האנשים לא באמת נגמר. "יש חוקרים שנותנים למתלוננים את הטלפון האישי שלהם, במיוחד בתיקי אלימות. זו עבודה שהיא גם מקצועית אבל גם אנושית מאוד".
ובכל זאת, למרות העומס והמורכבות, היא לא מתבלבלת לגבי הסיבה שהיא שם. "אני אוהבת את מה שאני עושה", היא מסכמת. "אני מאמינה במשטרה. אני אוהבת את האתגרים ואת הסיפוק שיש בעבודה הזאת, כל יום מביא איתו משהו חדש. יש אי ודאות מוחלטת, אבל גם תחושה של שליחות".