בישראל יש מדד לא רשמי למצב הביטחוני: כמה זמן לוקח עד שמתחילות הבדיחות. דווקא בתוך אזעקות, חדשות קשות ואי ודאות מתמשכת, מתפשט במקביל גם משהו מפתיע אחר: גל של הומור. ברשתות החברתיות מופיעים סרטונים מצחיקים, בקבוצות וואטסאפ עוברים מסרים משעשעים, ובמקלטים נשמע פתאום צחוק.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך מופיעה שוב ושוב בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", שבמהלך סבבי לחימה ותקופות מתוחות מרבה להציג מערכונים על החיים בישראל תחת אזעקות. באחת הסצנות החוזרות בתוכנית מוצגת סצנה שמוכרת כמעט לכל ישראלי: אנשים נפגשים במקלט או במרחב מוגן, ותוך דקות קורה משהו מפתיע. במקום דרמה גדולה מתחיל ויכוח קטן, מישהו כבר מוזג קפה, ואחר פותח שיחה על ענייני היומיום, כאילו מדובר במפגש חברתי רגיל ולא בעוד רגע מתוח של מציאות ביטחונית.
לכאורה מדובר בפרדוקס. מדוע דווקא כאשר המציאות מפחידה, אנשים מרגישים צורך לצחוק? זה אולי נראה מוזר, אבל מבחינה פסיכולוגית, לפעמים ההומור הוא עוד חלק מכיפת הברזל של הנפש.
מסתבר שזו לא המצאה ישראלית. כבר בתחילת המאה ה־20 כתב זיגמונד פרויד כי הומור הוא אחד ממנגנוני ההגנה המתוחכמים של הנפש. לדבריו, ההומור מאפשר לאדם להכיר במציאות הקשה ואף המאיימת, אך בו בזמן לא לתת לה להשתלט עליו רגשית. במובן זה, הצחוק אינו הכחשה של הסכנה אלא דרך לשמור על מרחק נפשי ממנה. זו מעין הדרך של הנפש לומר לפחד: אני רואה אותך - אבל אתה לא מנהל אותי.
ממחקרים מאוחרים יותר על הומור שחור בעת סכנה, נמצא כי ההומור מאפשר לגעת בדבר המפחיד מבלי להישאב לעוצמתו הרגשית וליצור מרחק מסוים מהאיום. הצחוק אינו מבטל את הפחד, אלא משנה את האופן שבו אנו מפרשים אותו. בפסיכולוגיה תהליך כזה נקרא reframing: שינוי זווית ההתבוננות במצב מאיים כך שהוא הופך מעט נסבל יותר.
בנוסף, נמצא כי להומור יש גם השפעות פיזיולוגיות. מחקרים בפסיכולוגיה ובפיזיולוגיה מצביעים על כך שצחוק יכול להפחית רמות של הורמוני סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין, ובמקביל להגביר הפרשה של אנדורפינים, חומרים במוח הקשורים לתחושת רווחה והפחתת כאב. בשל השפעות אלו חוקרים מתארים לעיתים את הצחוק כמעין "בולם לחץ" טבעי של הגוף.
בעידן הדיגיטלי התופעה הזו קיבלה ממד חדש. בניגוד לבדיחות שבעבר עברו מפה לאוזן, פוסטים וסרטונים נוצרים ומופצים כמעט מיד לאחר אירוע. הם מופיעים בתוך דקות, משתנים תוך כדי שיתוף, ומשתתפים ביצירתם אנשים רבים. ההפצה שלהם מהירה במיוחד, ולעיתים הם מגיעים בתוך זמן קצר לקהל עצום. מעבר לכך, הם מאפשרים ביטוי רגשי קולקטיבי: הם נותנים לאנשים דרך לשתף פחד, תסכול או כעס בצורה הומוריסטית ולהרגיש שהם אינם לבד בחוויה. באופן זה הם הופכים לאמצעי בו חברה שלמה מעבדת יחד אירועים מלחיצים ומייצרת שפה משותפת להתמודדות איתם. במובן זה, ההומור מחזק תחושת קהילה ושייכות שהם גורמי חוסן חשובים בפני עצמם.
עם זאת, חשוב לזכור שלא כל סוגי ההומור פועלים באותה צורה. הומור חיובי הוא הומור המחבר בין אנשים ומסייע להפחית מתח. לעומתו, הומור ציני או תוקפני עלול לעיתים דווקא להעמיק מצוקה, להגביר מרירות ולעג וליצור מרחק בין אנשים. בהקשר זה גם נמצא כי אנשים הסובלים מפוסט טראומה או מצבים נפשיים קשים מתקשים לעיתים להשתמש בהומור חיובי.
אם כך ההומור, כשאינו ציני או תוקפני, אינו מעלים את הסכנה אבל הוא מאפשר לנו לנשום לרגע בתוכה. במדינה בה המציאות שלנו מאיימת ומאתגרת, אם אי אפשר לשנות את המציאות אז אולי לפחות אפשר לספר עליה בדיחה.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מדריכה בגירה ומרצה בעמותת נט"ל