יום הנשים הבינלאומי מצוין היום ברחבי העולם. ציון היום נקבע רשמית באו"ם בשנת 1977, הוא התחיל כאירוע פוליטי מתנועות שטח של נשים בתחילת המאה ה-20, ובמתכונתו הנוכחית בעולם מצוינות בו לרוב הישגים פוליטיים, כלכליים וחברתיים של נשים.
בישראל קוראים לו "יום האישה", וזאת לא סתם טעות בין לשון יחיד לבין לשון רבים, אלא בחירה מודעת כחלק מאסטרטגיה לבידוד והפרדה. שהרי, התייחסות לנשים בלשון רבות מאפשרת לנו להתבונן על קבוצה מובחנת באוכלוסייה, קבוצה שיש לה מאפיינים וצרכים ייחודיים, קבוצה שמתקיימת בה סולידריות חברתית לצד השונות שבתוכה ועל כן יש לה יכולת משמעותית יותר לתנועה ופעולה.
לקראת יום הנשים חשוב לציין שכולנו, כל הנשים, נמצאות על רצף אחד ארוך מאוד. כבר שבוע שהתותחים רועמים, שוב. למעשה, כבר שנתיים וחצי הם רועמים, משנים דציבלים מדי פעם.
השבוע בקרתי במעון לנשים במעגל האלימות, שם פגשתי את שירה (שם בדוי), עם תינוק קטן על הידיים, השרוול התרומם לה למעלה שהחזיקה אותו, "הוא דקר אותי בכל הגוף, פעמיים. אני לא יודעת לאן אלך מפה שיסתיים הזמן". המעון יכול להכיל עד 13 נשים במעגל האלימות שנמצאות תחת סטטוס של איום קונקרטי על חייהן. בפועל, המעון מאכלס היום 5 נשים בלבד, ואת ילדיהן כמובן.
תת האיכלוס האדיר הזה נובע מהרעש האדיר של מלחמה שלא פוסקת. הספרות מלמדת אותנו שכל עת שיש אירוע חירום, הגרפים של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יורדים משמעותית, וכך גם הגרפים של פניות בגין אלימות במשפחה. כולן מתכנסות בבית, דואגות לילדים ולצורך לשרוד עם טילים, אזעקות, נפילות, בלי מסגרות חינוך ועם הנחיות מנותקות של הממשלה להחזיר את המשק אבל להמשיך להשאיר את הילדים בבית. זה כמו פרק מ"הישרדות" שהן כבר היו בו יותר מדי פעמים ומעודף פחמן דו חמצני במקלטים מרובי ילדים ומבוגרים, אין להן כוח לדבר. אין קול. הן מחכות.
אין מצב קודם כזה שהמקלטים לנשים במעגל האלימות פנויים כמו שאנחנו רואות היום. תמונת המצב הזאת מדאיגה מאוד על רקע המציאות האלימה והמליטריסטית שאנחנו נמצאות בה.
אז איפה הנשים שחיות במעגל האלימות? בבית שלהן. עמוק בתוך מעגל מדמם. שנה שעברה ישראל סיימה עם מספר אכזרי במיוחד של 46 נשים שנרצחו מאלימות במשפחה, אם הממשלה לא תתעורר מהר, נגיע למספר הזה, גם השנה.
אם יש לקח שנשים למדו על בשרן מאירוע העבר הוא כשהתותחים רועמים, אסור למוזות לשתוק. אפשר רק לדמיין שממשלה שהיו בה שרות ומנכ"ליות עם מודעות פמיניסטית, או בכלל, היתה יוצאת לקמפיין להעלאת המודעות לאזיק האלקטרוני שמציל חיים, היתה שמה תקציבי חירום למשרד הרווחה ולחברה האזרחית שבקשר ומלווה את הנשים והמשפחות הללו להושיט יד, לאפשר הפוגות ולתווך מענים ויציאה למקלטים מוגנים לא רק מטילים, בשעת חירום.
זכויות נשים הן עניין פוליטי. רצח נשים זה עניין פוליטי. אלימות מינית זה עניין פוליטי. מקצועות צווארון ורוד זה עניין פוליטי.
הזכויות שיש לנו היום הן לא בטאבו, הן ניתנו לנו בזכות פוליטיקאיות שחברו יחד מכל חלקי הקשת הפוליטית בעבר, בזכות בג"צ שסרב לקבל אפליה וקבע שזכויות אדם עולות כסף. בזכות בג"צ אליס מילר, ראינו לפני שבוע בדיוק מעל 30 טייסות ונשות צוות אוויר מעל שמי טהרן. חיל האויר הרוויח טייסות מצויינות, אף אחד לא עשה להן טובה, זאת זכותן של נשים להיות בכל מקום, על בסיס כישורים, לא על בסיס מגדר. ככה זה במדינה דמוקרטית והרווח הוא של כולן ושל כולם.
אבל, וזה אבל גדול, כל הזכויות האלה, יכולות להילקח מאיתנו מחר בבוקר. מהפכות לא קורות ביום, בליץ החקיקה האנטי נשי שאני נלחמת נגדו יחד עם חברותי וחברי בועדות הכנסת הוא סמן מדאיג מאוד. הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, הפרדה מגדרית בתואר שני, חיבוק למשחיתי תמונות נשים במרחב הציבורי, מחיקת הנשים מצה"ל בחוק ההשתמטות ועוד חקיקה אנטי נשית מובהקת מבהירה לנו דבר אחד: הזכויות שלנו הן זמניות.
ראו את הנשים בטהרן, בוקר אחד המנהיג שלהן הפך להמן שלהן ומאז כמעט 50 שנה שהן נרדפות ומדוכאות. זכויות נשים זה לא עניין רק של נשים, זה עבור כולנו כחברה מתוקנת.
קחו את יום הנשים הזה איתכן עד הבחירות, וביום הבחירות תצאו עם הבנות שלכן, עם האחיות שלכן האימהות, הסבתות וגם בני הזוג והבנים במשפחה ובשכונה, ותצביעו בהמוניכן ובהמוניכם בעד זכויות, חופש, שוויון ודמוקרטיה. שום זכות לא שלנו בטאבו. היום יותר מתמיד.
הכותבת היא חברת כנסת במפלגת יש עתיד