מדינת ישראל מוצאת את עצמה כיום בצומת דרכים גורלי, הדומה במובנים רבים לזה שעמדה בפניו ביוני 1967. אולם, בעוד שבמלחמת ששת הימים הצליחה ישראל לעצב ולשנות את פניה בגבולות המרחביים והביטחוניים לדורות, המערכה המתחדשת מול חיזבאללה בלבנון מציפה מחדש את השאלה: האם אנו פועלים באותה מתכונת של השנתיים האחרונות - כלומר, פעולות צבאיות איכותיות (סיכולים), תקיפות עוצמתיות בדאחייה ובכלל, ואולי אף פעולה קרקעית בשיטת פשיטות (כמו השיטה הלקויה בעזה) וחזרה לעוד כמה נקודות שליטה טקטיות? את כל אלה אפשר להגדיר, במילים פשוטות - עוד מאותו הדבר. או שמא עלינו לנצל את ההזדמנות האסטרטגית המתהווה, וליישם את מודל 48', ומודל 67' כפי שיישמנו אותו ברמת הגולן. לא רק זאת, אלא שזו הזדמנות היסטורית של פעם במאה שנים.
טענתי במאמר זה כי יכולות צה"ל ממצות את עצמן, וזו העת לביצוע מהלך אסטרטגי הנשען על יכולות והישגי צה"ל לביצוע תמרון וכיבוש דרום לבנון עד נהר הליטני, פינוי כלל התושבים ללא חזרתם, טיהור והחזקת המרחב כקו גבול טבעי חדש. בכך, המסר לאוייבינו יהיה ברור - מי שפתח במלחמה על ישראל (פעם שנייה מאז ה-7 באוקטובר) ישלם מחיר כבד לדורות.
כדי להבין את הצורך בכיבוש דרום לבנון עד קו הליטני, יש להביט מזרחה, אל רמת הגולן. לפני 1967, הגולן היה "לוע של תותח" שהופנה אל עמק החולה והכנרת. כיבוש הרמה במלחמת ששת הימים לא היה רק מהלך צבאי של הרחבת גבולות, אלא שינוי פרדיגמה.
ההחלטה הישראלית הדרמטית לא הייתה רק הכיבוש, אלא ההתיישבות. אפשר לעקם את האף ולטעון כי התיישבות היא מילה גסה או עניין ל"מאמינים דתיים", אך זו העובדה החשובה: החלת הריבונות והקמת היישובים הפכו את רמת הגולן ממוצב צבאי קדמי לחבל ארץ חי, שבו הגבול אינו רק קו על מפה אלא בעל נוכחות אזרחית איתנה, אשר לא רק מייצרת ביטחון, אלא מסר אסטרטגי עמוק לכל אוייבינו. זהו טיעון ביטחוני ואסטרטגי ממעלה ראשונה, המחסום היעיל ביותר: צבא יכול לסגת, אך קהילה שורשית מייצרת עומק אסטרטגי שמונע מהאויב לחזור לעמדות הזינוק. ואם לא רוצים להתיישב, נחזיק בשטח עד לפירוק חיזבאללה, ו/או החלטה מדינית אחרת.
ההשוואה בין הגולן לדרום לבנון כואבת. בלבנון, ישראל ניסתה לאורך שנים (1985-2000) להחזיק ב"רצועת ביטחון" צבאית בלבד. ללא התיישבות, אך עם תושבי הכפרים בדרום הלבנון. הרצועה הפכה למלכודת דמים של מלחמת התשה בחסות האוכלוסיה. הנסיגה בשנת 2000, ללא הסכם ותוך הפקרת השטח, איפשרה לחיזבאללה להפוך את דרום לבנון למערכת תת קרקעית מבוצרת וממונהרת בצמוד לגבול, והמאיימת על יישובינו.
כיום, כשישראל מתמודדת שוב עם איום הטילים והפלישה מצפון, עולה המסקנה המתבקשת: ישראל חייבת לכבוש את השטח עד לנהר הליטני, תוך פינוי מוחלט של כלל תושביו ואי החזרתם. לא רק כהגנה על יישובי הגליל מחייבת שליטה פיזית בתוואי השטח עד הליטני, אלא כמחיר אסטרטגי לדורות שאוייבינו חייבים לשלם על הפתיחה נגדינו במלחמה.
נהר הליטני אינו רק קו גיאוגרפי; הוא מכשול טבעי המנתק את דרום לבנון מהמרכז ההמשמעותי והלוגיסטי של ביירות והבקאע. כיבוש השטח הזה וטיהורו מתשתיות חיזבאללה הוא הכרח קיומי. ללא נוכחות קבועה שתמנע את שיקום המנהרות והמחסנים, כל הסכם דיפלומטי יהיה "נייר על המים" שיחזיק מעמד רק עד הסבב הבא.
בעוד שבגולן האוכלוסייה המקומית הייתה דלילה יחסית וחלק ניכר ממנה עזב במהלך הקרבות, ביהודה ושומרון המציאות שנוצרה ב-1967 הייתה שונה בתכלית. ישראל כבשה את השטח, אך בחרה להשאיר את האוכלוסייה הערבית המקומית על כנה מבלי להכריע את עתידה הלאומי או המרחבי.
מבחינה אסטרטגית, רבים רואים בכך את ה"חטא הקדמון" של תפיסת הביטחון. השארת מרכזי האוכלוסייה העוינים בלב השטח ההררי השולט על מישור החוף יצרה חיכוך תמידי. הניסיון "לנהל את הסכסוך" במקום להכריע אותו הוביל לכך שיהודה ושומרון הפכו למדגרת טרור שמאיימת על לב המדינה.
ההשוואה מתבקשת: ברמת הגולן: נוצר רצף טריטוריאלי בשליטה ישראלית מלאה, מה שמעניק שקט יחסי כבר עשורים.
ביהודה ושומרון: היעדר הכרעה דמוגרפית וגיאוגרפית יצר מצב של "רשות בתוך מדינה", המצריך פעילות צבאית אינטנסיבית יומיומית בשיטת "כיסוח הדשא".
ומה הם הסיכונים? לחץ בינ"ל ואמריקאי, לחץ מדינות ערב, ועוד. זה הזמן לשאול מה הם עשו לא רק לפני ה-7 באוקטובר ומניעת חיזבאללה מלהפוך לצבא טרור עצום, אלא גם מאז ה-7 באוקטובר ושתי המלחמות שפתח נגדנו, תוך אי עמידת מדינת לבנון בהסכם פירוק חיזבאללה מנשקו. זו העת למעשים ולא לדיבורים, בוודאי למול הנסיבות הבינ"ל, האזוריות וביטחון ישראל לדורות.
הלקח ההיסטורי ממלחמות העבר מלמד ששטח שנעזב - נכבש על ידי "המן חדש". אם ישראל תסיים את המלחמה הנוכחית בלבנון בנסיגה נוספת לקו הכחול, ובעוד כמה נקודות שליטה טקטיות, היא מבטיחה לעצמה את "7 באוקטובר" הבא מצפון (ומגזרות אחרות), בגרסה עוצמתית בהרבה.
אז מה עלינו לעשות?
1. ראשית, אני ממליץ לראש הממשלה ולחברי הקבינט הביטחוני-מדיני, לקיים דיון עומק אסטרטגי ברמה הלאומית-מדינית (ולא רק הביטחונית) בנושא.
2. לקבוע תכלית אסטרטגית בלבנון של שינוי המציאות האיזורית מן היסוד, ובכלל זאת כיבוש ושליטת צה"ל על גבול נהר הליטני. זו החלטת בן גוריון מ-48', והחלטת אשכול מ 67'. אני קורא לראש הממשלה להמשיך את החלטותיו האמיצות (המערכה מול איראן) לגבול הצפון 2026.
3. הגדרת יעדים צבאיים: א. השמדת תשתיות אויב וטיהור כל המרחב שעד לליטני. ב. פגיעה קשה בפו"ש וסיכול בכירים בהנהגה ובצבא הטרור. ג. פגיעה קשה ביכולות אסטרטגיות של חיזבאללה (מדוייקים לסוגיהם, טק"ק ורק"ק ארוך טווח, וכן במתקני האיחסון והייצור, יכולות רדואן, טח"י).
4. אם חיזבאללה לא מפסיק את הירי - פגיעה בתשתיות מדינת לבנון (תשתיות דואליות).
5. החזקת המרחב כ"מחיר" אסטרטגי לא רק לדורות, אלא כהזדמנות לשרטט מחדש את גבולות האזור מאז הסכמי סייקס-פיקו ("פעם במאה שנים").
6. בכל מקרה, אחיזה בשטח הנ"ל, היא תנאי פתיחה מיטבי לכל מו"מ מדיני - פירוק חיזבאללה כתנאי לדיון על נסיגה מהשטח (מדינת לבנון תפרק את חיזבאללה? מתי? אנחנו בשטח).
7. בכל נסיגה - קיום תנאי פירוק ותנאי ביטחון, והחזקת קו כפרים שני/ראשון, ללא החזרת תושבי דרום לבנון.
מלחמת ששת הימים לימדה אותנו שגבולות בני הגנה הם אלו שמעניקים עומק אסטרטגי ושליטה בנקודות הגובה. רמת הגולן היא ההוכחה שזה אפשרי; יהודה ושומרון הם התזכורת למחיר החיכוך והחוסר בהכרעה; ודרום לבנון היא החזית שבה עלינו ליישם את הלקחים כעת.
כדי שתושבי הצפון יוכלו לחזור לבתיהם בביטחון אמת, ישראל חייבת ללכת את הצעד הנוסף, ללמוד וליישם את לקחי מלחמות העבר והשינוי התודעתי-אסטרטגי בתפיסת הביטחון שמתחייב מאז ה-7 באוקטובר. עלינו להפסיק לפחד מ"בוץ לבנוני" ולהבין שהבוץ האמיתי הוא לחיות תחת איום מתמיד של השמדה. הכרעה צבאית עד הליטני, המלווה בתפיסת שטח ארוכת טווח, היא הדרך היחידה להבטיח שגבול הצפון יהפוך מרצועת אש לחבל ארץ פורח, בדיוק כפי שקרה ברמת הגולן.