ביום האישה הבינלאומי רציתי לכתוב טור אחר לגמרי, כזה שמדבר על הנשים האיכותיות שמרכיבות את החברה שלנו, הטייסות, הלוחמות, אקטיביסטיות והייטקיסטיות - לא חסר. נשים בישראל פורצות גבולות כמעט בכל תחום.
על אף הרצון לדבר על הזווית האופטימית וההתקדמות, האמת הכואבת היא שאנחנו מוכרחים לשים על השולחן את העובדה שמזה 6 שנים נבנית כאן מציאות אחרת לגמרי. מציאות שבה צריך להעלות ילדים לזום בזמן שאני אמורה לעבוד, לג'נגל בין משימות, להיות גם אמא וגם עובדת ולהחזיק בית בתוך מציאות של מגפה, מלחמה מתמשכת וחוסר ודאות.
ובתוך כל זה יש גם עוד דבר: עייפות. אנחנו עייפות מלראות ערוץ טלוויזיה שמקדיש חלק גדול מהשידורים שלו כדי להסביר לציבור שהמקום של חיילות איננו בצבא. כמו גם מלראות איך מתקבלות החלטות מעל הראש שלנו, בלי נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות. מאסנו לקרוא דוחות רשמיים, כולל דוח של המל"ל, שמסבירים כמה חשוב במצבי חירום לשלב נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות ועדיין שום דבר לא משתנה. גם כשמדובר בהחלטות שנוגעות לחיים שלנו.
ישראל מדורגת כמעט בתחתית מדינות ה-OECD בפערי שכר בין נשים לגברים. נשים ממשיכות לשאת בחלק גדול מהעומס של הבית, של המשפחה ושל העורף.
אפילו ברחבת הכותל נשים עדיין מנהלות מאבק ארוך על הזכות להתפלל בקול, לקרוא בתורה ולהיות חלק מלא מהטקס היהודי. ובכל זאת, בתוך כל זה קורה גם משהו אחר: נשים לא מפסיקות לפרוץ גבולות, נשים ממשיכות לנפץ תקרות זכוכית, נשים מובילות מאבקים חברתיים, יוזמות, תנועות, חברות וקהילות. לכן, אני מאמינה שגם התשובה למציאות הזו תגיע. והיא תגיע כבר בבחירות הקרובות, שבהן נראה יותר נשים בעמדות קבלת החלטות, נשים שנמאס להן שלוקחים החלטות מעל הראש שלהן והן משלמות את המחיר. נשים שפועלות למען נשים כי עבורן שוויון איננו סיסמה, הוא הכרח. זה תלוי רק בנו.
הכותבת היא מייסדת בונות אלטרנטיבה ופעילה חברתית