בין מכה מקדימה להתערבות הומניטרית: איך לשפוט את המלחמה באיראן?

תורת ה"מלחמה הצודקת" מלווה את החשיבה הבינלאומית על שימוש בכוח כבר מאות שנים. כמעט כל מלחמה נפתחת היום בשפה של "הגנה על אזרחים", "איום קיומי" ו"ערכים הומניטריים" - אך השאלה האמיתית היא אם המלחמה עצמה עומדת במבחן הנורמטיבי הזה, ולא רק האם היא עטופה ברטוריקה הנכונה.

לפי התאוריה הקלאסית, שלושה תנאים בסיסיים במיוחד: סיבה צודקת, כוונה צודקת וסמכות צודקת. סיבה צודקת פירושה בדרך כלל תגובה לתוקפנות חמורה - הגנה עצמית מפני מתקפה, או הגנה על אוכלוסייה מפני פשעים קיצוניים. כוונה צודקת דורשת שהמטרה המרכזית של המלחמה תהיה הסרת האיום או הצלת חיים, ולא נקמה, אינטרסים פוליטיים פנימיים או עיצוב מחדש של הסדר האזורי. סמכות צודקת מתייחסת לזהות השחקן הפותח במלחמה ולמידת הלגיטימציה שלו - מעמדה של מדינת הלאום ועד משקלן של החלטות מועצת הביטחון והקהילה הבינלאומית.

לאורך העשורים האחרונים נוספו לתמונה שתי התפתחויות חשובות. הראשונה היא דוקטרינת המכה המקדימה, שהדוגמה הישראלית הקלאסית שלה היא מלחמת ששת הימים: תקיפה צבאית לפני הירייה הראשונה, על בסיס טענה שאיום צבאי מיידי הופך את ההמתנה לסכנה ממשית לביטחון המדינה.

השנייה היא עליית ההתערבויות ההומניטריות הצבאיות, ולאחריהן עקרון "האחריות להגן" (Responsibility to Protect), שלפיו לקהילה הבינלאומית יש לא רק זכות אלא גם אחריות לפעול כאשר מדינה טובחת באזרחיה או מפקירה אותם לפשעים חמורים. בקוסובו 1999 ובמלחמה בלוב 2011 נעשה שימוש בשפה הזו: בקוסובו כדי לעצור טיהור אתני בקנה מידה גדול; בלוב כדי למנוע פשעים חמורים נגד אזרחים, על בסיס הערכות בסדרי גודל של מאות אלפי קורבנות פוטנציאליים.

במבט הזה, המלחמות באפגניסטן ועיראק ניצבות כנקודות ציון משמעותיות. המלחמה באפגניסטן בשנת 2001 נחשבה במידה רבה למלחמה צודקת: היא נתפסה כתגובה של הגנה עצמית למתקפות ה-11 בספטמבר, קיבלה גיבוי ממועצת הביטחון ונוהלה על ידי קואליציה רחבה שכללה את נאט"ו ומדינות נוספות. לעומתה, המלחמה בעיראק ב 2003 הוצגה כלפי חוץ כמבוססת על איום של נשק להשמדה המונית, על אכזריות משטר סדאם חוסיין ועל הפרות קשות של זכויות אדם, אך בהיעדר מנדט ברור של האו"ם ובצל קריסת הטיעונים על הנשק - נתפסה על ידי חלק גדול מהעולם כמלחמה תוקפנית, חד צדדית, שלא עומדת במבחן המלחמה הצודקת.

המלחמה הנוכחית באיראן מציבה מקרה מורכב עוד יותר. מבחינת סדר האירועים, אלו ארצות הברית וישראל שפתחו בגל נרחב של מתקפות על מטרות באיראן, ולא תגובה צבאית מיידית למתקפה אחת מוגדרת. ההפרות החמורות של זכויות האדם מצד המשטר האיראני בשנים האחרונות - דיכוי מחאות, מעצרים, הוצאות להורג ופגיעה שיטתית בזכויות נשים ומיעוטים - חמורות מאוד, אך אינן מגיעות לאותו סף של טבח המוני או איום מיידי ברצח עם שהיה ברקע ההתערבויות בקוסובו ובלוב. לכן קשה לטעון שהמקרה האיראני דומה במדויק לתקדימים ההומניטריים הקלאסיים.

מצד שני, אי אפשר להתעלם ממימד האיום: איראן מאיימת באופן עקבי זה עשרות שנים על ישראל וארצות הברית, מחזיקה ביכולות קונבנציונליות משמעותיות, פועלת באמצעות שלוחות אזוריות ושואפת להפוך את יכולותיה הגרעיניות לשמישות בזמן מלחמה. לנוכח איום הנתפס כאימננטי - מבחינת טווח הזמן, כושר הפגיעה וההצהרות הפומביות - ניתן לטעון שיש כאן יסודות של מכה מקדימה: ניסיון לסכל מראש איום חמור לפני שהוא מתממש. זהו טיעון שניתן לדיון במסגרת המלחמה הצודקת, גם אם אין עליו קונצנזוס.

ומה לגבי מסגור המלחמה כהתערבות הומניטרית? כאן התמונה מורכבת. נכון שהסף המספרי של נפגעים עד כה נמוך בהשוואה לקוסובו וללוב, והמשטר האיראני, חמור ככל שיהיה, אינו מצוי בשלב של טבח המוני מיידי כפי שנדמה היה במקרים הללו. מצד שני, עקרון האחריות להגן עוסק גם במקרים שבהם משטר מדכא באופן עקבי וחמור אוכלוסיות שלמות לאורך זמן, ולא רק ברגע אחד של רצח עם. ניתן לטעון שברית רחבה של מדינות, הפועלת על בסיס הסכמה בינלאומית ברורה, שקיפות לגבי מטרות מוגבלות ושמירה קפדנית על דיני הלחימה - יכולה לבסס לגיטימציה נורמטיבית חזקה יותר להתערבות, גם אם הסף המספרי אינו זהה לתקדימים.

הקושי העיקרי נוגע למסגור המלחמה כמלחמת שינוי משטר. הנורמות הקיימות אינן מתירות שימוש בכוח שמטרתו המוצהרת היא הפלת משטר זר, גם אם מדובר במשטר מדכא. בתקופת המשבר בקוסובו הבהירה מזכירת המדינה מדלן אולברייט ששינוי המשטר בבלגרד אינו יעד צבאי רשמי, וגם בלוב נעשה מאמץ - לפחות ברמה ההצהרתית - להציג את היעד כהגנת אזרחים, לא הפלת קדאפי. הביקורת הבינלאומית לאחר נפילת המשטר הלובי המחישה עד כמה השדה הנורמטיבי רגיש לניסיון "לגלוש" מהגנת אזרחים לשינוי משטר. במקרה האיראני, ככל שהשיח הבינלאומי והמעשים בשטח ייתפסו כמכוונים להפלת המשטר יותר מאשר לעצירת איום או להגנה על אזרחים, הלגיטימציה הנורמטיבית של המלחמה תישחק.

לכן, השאלה המרכזית איננה רק האם ניתן לסמן וי על "סיבה צודקת" במובן של איום ביטחוני, או על "כוונה צודקת" במובן של הצהרה על הגנה על אזרחים. השאלה היא האם תתגבש סביב המלחמה באיראן מסגרת נורמטיבית רחבה ועקבית: הסכמה בינלאומית על מטרות מוגבלות וברורות, רתימה של מוסדות בינלאומיים ולא דה לגיטימציה שלהם, ושמירה קפדנית על מוסכמות בסיסיות של דיני המלחמה. תמיכה רחבה יותר במטרת המלחמה, תוך הימנעות מהפיכת שינוי המשטר ליעד מוצהר ומבלי לזרוק את עקרונות המלחמה הצודקת "לעזאזל", יכולה להעניק למהלך לגיטימציה נורמטיבית חזקה בהרבה - גם אם הסף של מספר הנפגעים ההומניטרי נמוך מן התקדים.

במקום לבחור בינארית בין "מלחמה צודקת" לבין "מלחמה תוקפנית", כדאי להכריח את עצמנו להישאר באזור האפור: להכיר באיום האיראני, להכיר גם בכוחם המוגבל והמסוכן של כלי צבאי, ולדרוש שכל פעולה - גם אם נתפסת כהכרחית ביטחונית - תישאר כבולה למסגרת נורמטיבית ברורה. רק כך ניתן יהיה לדבר על מלחמה צודקת בלי להפוך את המושג עצמו לריק מתוכן.

הכותבת חברה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז הרב תחומי בירושלים