בימים אלה מתקבלות בישראל החלטות שעשויות לעצב את המציאות האזורית לשנים קדימה, כמו גם החלטות גורליות בחיי הציבור שנמצא בעורף. אלא שגם ברגעים מכריעים כאלה, נשים, המהוות כמחצית מהאוכלוסייה, כמעט ואינן נוכחות סביב שולחנות קבלת ההחלטות. האם, למשל, ההחלטה לאפשר חזרה למקומות העבודה בעוד שמסגרות החינוך עדיין סגורות הייתה נראית אחרת אילו יותר נשים היו במוקדי הכוח? או שאולי ניתן היה אז משקל גדול יותר למחיר שמוטל במצב כזה על משפחות בכלל ועל נשים בפרט?
בשנת 2000 אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1325, שהכירה לראשונה בכך שנשים לא רק נפגעות באופן ייחודי מסכסוכים אלימים אלא גם שותפות חיוניות למניעתם וליישובם. ב-2005 עוגנה גם בחוק שוויון זכויות האישה בישראל החובה לייצוג הולם של נשים בגופים ציבוריים, בדגש על תחומי שלום וביטחון.
אולם במבחן המציאות, המרחק בין ההחלטות לבין יישומן גדול מאי פעם. מתוך 11 חברים בקבינט המדיני־ביטחוני רק שתיים הן נשים (אם בכלל ההחלטות מתקבלות בקבינט), בממשלה עצמה מכהנות חמש שרות בלבד, ועד כה לא ניכרה מדיניות ממשלתית המחויבת לקידום זכויות נשים.
המציאות הזאת משקפת היום לא רק את הנעשה בישראל. צוותי המשא ומתן שפעלו ערב המלחמה מטעם כל הצדדים לא היו נשים בתפקידים מרכזיים. על פי דוחות האו"ם מאוקטובר 2025, נשים היוו בשנים האחרונות רק 7% מן המשתתפים בצוותי משא ומתן בסכסוכים ברחבי העולם. המשמעות היא שבמרבית תהליכי השלום כלל אין נשים סביב שולחן ההכרעה, אף שמחקרים הצביעו על כך שהשתתפותן מגדילה ב-24% את הסיכוי להשגת הסכמים בני קיימא.
שוליותן של נשים בעיצוב מדיניות רחוקה מלהיות רק מספרית. בהיעדרן, שיקולים אזרחיים וחברתיים ולעיתים אף חלופות מדיניות נדחקים עוד יותר לשוליים. אין זה אומר שנשים יקבלו בהכרח החלטות טובות יותר. אלא שהמציאות מלמדת כי יש יותר סיכוי שנושאים מסוימים יעלו לדיון כאשר יש נשים מסביב לשולחן. האם, למשל, נלקחה בחשבון העובדה שרק שליש מהאוכלוסייה ממוגנת, או מידת היערכות משרדי הממשלה לעלייה הצפויה באלימות במשפחה בעת חירום ולעומס על מקצועות החינוך והטיפול, שבהם נשים הן הרוב?
הפער בנקודות המבט משתקף גם באופן שבו המציאות הביטחונית נחווית בפועל. נתונים מסקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביעים על כך שנשים חשות פחות מוגנות מגברים מפני התקיפות מאיראן: 67% מהיהודיות דיווחו כי הן מרגישות מוגנות לעומת 81% מהיהודים, ובחברה הערבית הפער חד אף יותר: רק 8% מהערביות דיווחו כי הן חשות מוגנות, לעומת 22% מהערבים. פערים אלו אינם מקריים אלא משקפים חוויות שונות של ביטחון ושל פגיעוּת במציאות של חירום.
נשים עדיין ממשיכות לשאת היום במלוא העוצמה את מחיר הסכסוך ולמלא בו תפקידים שונים, אך אינן שותפות באופן שווה לעיצוב ההחלטות. את המחיר על כך כולנו משלמים כחברה. כאשר מחצית מן האוכלוסייה כמעט ואינה נוכחת סביב שולחן קבלת ההחלטות, גם מנעד האפשרויות המצוי על השולחן מצטמצם. ודווקא בעת הזו, שבה המציאות מורכבת מאי פעם, זהו צמצום שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה