זו אינה סיסמה אלא אסטרטגיה: האויב צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא תוקף את ישראל

באחד הימים בתמרון הקרקעי בלבנון עמדתי על ראש הר ממנו נשקפה אצבע הגליל. מי שעומד על ההר הזה עליו היה מוצב חיזבאללה שולט בקלות בשטח ישראל.

הגליל לא נכבש בשבעה באוקטובר במזל. היה לחיזבאללה רצון עז, היו יכולות ואנחנו לא היינו מוכנים.
למצב הזה אסור לחזור. ומכאן צריך לשאול בתוך השינויים הטקטוניים במזרח התיכון מה יעד הסיום שלנו? איך לבנון צריכה להתייצב על פי האינטרס הישראלי?

התשובה הפשטנית היא לבנון חייבת להיות מורתעת בשלב הראשון, ללא יכולות צבאיות מבוזרות. בשלב השני: מנותקת מאיראן הישנה וכוחות אסלאם פונדמנטליסטי עם רצון להגיע להסדרה מול עם ישראל.

עכשיו צריך לשאול איך? איך מגיעים לסוף עידן הסבבים, הסכמים שמתמוססים, ואשליות על ריבונות לבנונית שתבלום את הטרור.

אז הנה הצעתי:
מבחינה גיאוגרפית השלב הראשון כולל שליטה עד נהר הליטאני. אחיזה בנקודות גובה שולטות. חופש פעולה מלא לכוחות צה"ל. השמדה מוחלטת של כל תשתית טרור או נכס כלכלי של חיזבאללה. יצירת מרחב נקי מאוכלוסייה בעומק שני קילומטרים מהגבול.

השבוע, עם הצטרפות חיזבאללה למלחמה של איראן נרשמה טעות אסטרטגית נוספת שלהם. הערכת חסר למדיניות הביטחונית החדשה מאז השבעה באוקטובר. הסבב הקודם הסתיים בנסיגה כמעט מלאה ובהישענות על מנגנונים בינלאומיים. התוצאה הייתה ערפל קרב לצד התעצמות בפועל.

מי שהשתתף בתמרון בדרום לבנון ראה במו עיניו את השיטה: כפרים שהפכו למתחמי לחימה, בתים שהוסבו למחסני אמל"ח, תשתיות אזרחיות שמסתירות מערכי ירי. ערב המלחמה הוכן מערך מסודר שנועד ליום פקודה - כמות אמל"ח אדירה, מתוכננת לתרחיש של חדירה וכיבוש הגליל.

אין תרחיש ריאלי שבו לבנון כמדינה תפרק את חיזבאללה מנשקו. המדינה הלבנונית חלשה, מפולגת ותלויה באיראן. מי שנשארת כאחראית לביטחון אזרחי הצפון היא ישראל בלבד.

לכן, מעבר למכת האש הנוכחית ואפילו מעבר לתמרון קרקעי מוגבל - קו הסיום חייב להיות שונה מהעבר: אחיזה מבצעית עד הליטאני. גביית מחיר טריטוריאלי. שליטה באש אופקית ואנכית. יצירת עומק ביטחוני שמונע התעצמות מחודשת.

כל פתרון אחר ישאיר את ישראל בתוך מעגל קבוע: האויב בונה, ישראל מגיבה; האויב מתעצם, ישראל חותמת; האויב מפר, ישראל מופתעת.

כן, גם אני מדור השהות בדרום לבנון - המלחמה שלא תמיד קיבלה שם רשמי ברור. המחיר היה כבד, אישי ולאומי. אבל המציאות הנוכחית שונה. כאשר מבינים את היקף התכנון של חיזבאללה ערב המלחמה, וכאשר לוקחים בחשבון את האפשרות של מתקפה רב־חזיתית שעלולה הייתה להציב איום קיומי - המחיר של אחיזה ביטחונית הופך מידתי.

המהלך הזה איננו רק צבאי. אם יוסר האיום האיראני, ואם בלבנון יתחלף שלטון ויתאפשר תהליך שיקום אמיתי, דווקא יציבות ביטחונית ישראלית ברורה עשויה לייצר תמריץ ליציאה מהכאוס של עשורים. מזרח תיכון יציב אינו נבנה מחולשה - אלא מהרתעה מובהקת.

האויב צריך לפחד מלתקוף את ישראל גם בעוד מאה שנים. זו איננה סיסמה - זו אסטרטגיה. הפחד יוביל להכרה. ההכרה תוביל לשלום.