נתניהו יקבל את הקרדיט על המלחמה - גם אם לא על כל מה שקדם לה

מסכן יצחק הרצוג. כמה הוא שמח כשהצליח להיבחר לנשיאות, דווקא במשמרת של נתניהו. הנה, קמה לה שושלת קנדי הישראלית. אביו, ראש אמ"ן אלוף חיים הרצוג והנשיא השישי של מדינת ישראל והוא, יצחק הקטן, יו"ר מפלגת העבודה והנשיא ה-11, נכד לרב הראשי האשכנזי של ישראל.

אלא שאז הגיע דונלד טראמפ. החנינה לנתניהו ריחפה מעל הרצוג עוד לפני טראמפ. היה ברור שזה יגיע לשם, ויש היום בציבור רוב להענקת חנינה, בכללים המקובלים: הודאה באשמה ופרישה מהחיים הציבוריים. אלא שטראמפ לא מכיר כללים מקובלים. הוא דורס כל מי שלא בא לו טוב בעיניים, והרצוג האומלל מצא את עצמו בעמדת הנדרס. מה שנשיא ארה"ב מבקש מנשיא ישראל לעשות הוא ביטול הליך פלילי מתנהל ודריסה מוחלטת של ריבונות, תוך החרבת מערכות הצדק והמשפט. לא פחות.

אל תיבהל, כבוד הנשיא. כהונתך כנשיא מדינת ישראל אינה נתונה לשיקול דעתו של הנשיא טראמפ. היא מסתיימת ביולי 2028, חודשים ספורים לפני שמסתיימת כהונתו של טראמפ כנשיא ארה"ב. אם תיכנע לדרישה המטורללת לבטל את משפט נתניהו, תהפוך ללעג ולקלס בפי כל. גם בפיהם של תומכי נתניהו, שיידעו בסתר ליבם את האמת. טראמפ הוא ידיד גדול של ישראל והוא פועל עכשיו פעולה היסטורית שמשרתת את ביטחון המדינה לדורות קדימה. אבל זה לא נותן לו הצדקה להשתולל בתוך הריבונות שלנו, וזה לא הופך אותו לקיסר. אתה צריך להבהיר לו את זה. אני יודע, זו דרישה מעט מוגזמת ממי שגם מוראו של נתניהו לא עושה לו נעים בגב, אבל אין ברירה. יש ימים שבהם צריך להתרומם לגודל השעה ולהבין מה עומד על הכף.

מאז מלחמת השחרור לא הייתה מלחמה מוצדקת יותר מהמלחמה באיראן. הקונצנזוס הציבורי סביבה נדיר, וטוב שכך. פה ושם, בשוליים, אני שומע זמזומים, תהיות וספקות. הרי אף אחד לא הכריח אותנו לתקוף אותם עכשיו, הרי כבר הכרזנו על ניצחון, השמדת הגרעין והכחדת האיום הבליסטי בפעם הקודמת, לא? כן. אבל ההכרזה ההיא הייתה הונאה (תעמידו פני מופתעים). כרגיל.

אלא שכרגע זה לא רלוונטי. מה שחשוב הוא המטרה הנוכחית. אין מקום לספקות, אין מקום לתהיות, אין מקום לזמזומים. יש מקום למלחמת חורמה ביישות שטנית שמשקיעה כבר שנות דור עשרות ומאות מיליארדים למען מטרה אחת ויחידה: מחיקתה של מדינת ישראל מעל המפה. לא בסוד, לא מתחת לרדאר, לא בחשאי: הם עושים את זה בגלוי, מצהירים על זה תחת כל מיקרופון רענן, מנהלים את מסע השמד הזה בכל החזיתות והמקומות ובכל האמצעים.

הם מנסים דרך הגרעין, כשנבלמים פונים לערוץ הבליסטי. הם לא יפסלו שום דרך שתאפשר להם לפטור את העולם מאיתנו. אין צרה שניחתה עלינו, אין אויב שתוקף אותנו, אין איום שמרחף מעלינו, שמקורו אינו בטהרן. בכסף, באמצעים, בטכנולוגיה, בכל הכוח. איראן זה חיזבאללה, איראן זה מימון חמאס וג'יהאד, איראן זה הצפת יו"ש באמצעי לחימה וחומרי נפץ, איראן זה הטרור הבינלאומי נגדנו, איראן זה החות'ים, איראן הייתה, עד לא מזמן, גם הסורים, איראן מאיימת על הירדנים והסעודים. ולכן, אסור לנו להפסיק לפני שהם יעברו מהעולם הזה, יימחקו מהמפה בעצמם. אני לא מתכוון, כמובן, לעם האיראני המופלא, שאיתו צריך לחדש את הברית ביום שאחרי. אני מתכוון ל"מהפכה האסלאמית" הרצחנית. לרתימתה של מדינת ענק עוצמתית ככלי שרת בידיהם של כוהני דת שטופי שנאה.

נכון, הצלחת המלחמה (אליה אני מתפלל) תעזור לנתניהו פוליטית. אז תעזור. נכון, עיתוי המלחמה קשור באינטרס הפוליטי של נתניהו. נו, טוב, זה כמו להגיד שהשמש תזרח מחר בבוקר במזרח. נתניהו לא עושה שום דבר שלא מתכתב עם האינטרס הפוליטי שלו. אלא שהפעם, באורח נדיר, האינטרס הפוליטי שלו והאינטרס הלאומי של ישראל מצטלבים. אז אנחנו נכיל את זה. כי הסרת האיום האיראני והפלת המשטר האיראני גדולים פי כמה משאלת נתניהו.

אם וכאשר יוסר הצל הכבד הזה מעלינו, גם השמיים לא יהיו הגבול. הערת אזהרה: במקביל למאמצינו להיפטר מאיראן, יש כאן כוחות לא מבוטלים, בהנהגת נתניהו, שמתאמצים להפוך אותנו לממלאת המקום של איראן. לגרסה היהודית של מדינה מונהגת בידי כוהני דת, בדלנית, מסוגרת ולא דמוקרטית. ובכן, נתמודד עם זה. אחרי שאיראן לא תהיה עוד.

הביטוי "ימים היסטוריים" קטן על הימים האלה בכמה מספרים. ותיקי האיום האיראני (אני ביניהם) מתקשים להאמין למה שמתרחש כאן. אחרי שלושה עשורים של "תרחישי יום הדין", של אימה מקפיאה מהמעצמה האיראנית, מהתמנון רב-הזרועות ומרובה הפרוקסיז, מאלפי הטילים הבליסטיים ומשמרות המהפכה וכוח קודס והצנטריפוגות והמתקנים התת-קרקעיים ו"מרחב החסינות" ותעשיית הטרור בכל רחבי המזרח התיכון, פתאום כל זה קורס כמגדל קלפים. הנמר האיראני התגלה כחתול צולע, שתום עין ומפורעש. דיקטטורה שטופת להט דתי, חלולה, מרקיבה, נטולת תשובה אמיתית כשכוחות מודרניים ונחושים של דמוקרטיות מסתערים עליה.

האיראנים חוששים לקבור את המנהיג העליון, חוששים לפרסם מי יירש אותו, הם מוכים וחבולים והמומים ומבולבלים, כשחיל האוויר מגהץ מעליהם את השמיים ואמריקה הגדולה מוחצת אותם בים, באוויר, במרחב הסייבר וסביב המזרח התיכון כולו.

ועדיין, זה לא נגמר. אם זה ייגמר כשהאייתוללות שולטים עדיין בטהרן, לא עשינו כלום. אם את האייתוללה חמינאי הזקן יחליף האייתוללה חמינאי הצעיר, כנ"ל. המשטר האיראני חזק ויציב, המדינה ענקית, הכוחות הרתומים להגנה על המשטר עוצמתיים. הם התכוננו לתרחיש הזה. הם בוגרי מלחמה בת עשור עם עיראק, שבה קברו מאות אלפים. הם לא הולכים לשום מקום בכוחות עצמם. אם זה יקרה, זה יקרה בכוחותינו. צריך להתפלל שטראמפ לא יישבר, שהמנגינה הבלתי נתפסת שאנחנו שומעים מוושינגטון לא תדעך אל מול מחירי הנפט, הביקורת הפנימית, או תקלה לא צפויה כלשהי (מסוג התקלות שמתרחשות במלחמה ברגע הכי פחות נוח).

אף כוח בעולם לא ייקח מנתניהו את הקרדיט על המלחמה הזו. זה במשמרת שלו. הוא חתום על זה. הוא הראש, הוא זה שיירשם מעל דפי ההיסטוריה כאחראי העליון על מה שקרה כאן. אין טעם לנסות לשלול את הקרדיט הזה ממנו. זה מיותר ולא רלוונטי. ההיסטוריה לא תספור את אלה שינסו לנתב את האשראי על מה שקורה כאן עכשיו למקומות אחרים. מה ששלו, שלו. ב-28 בפברואר, מועד פתיחתו של הסיבוב הנוכחי במלחמה מול איראן, לראש ממשלת ישראל קראו בנימין נתניהו. נקודה.

הבעיה היחידה בהענקת הקרדיט לנתניהו היא הידיעה העמוקה של כל אחד מאיתנו מה היה קורה אם, חלילה, המלחמה לא הייתה מתפתחת יפה. אם האיראנים היו מפילים מטוסים רבים וטייסים שבויים היו מובלים עכשיו בשלשלאות בכיכר המרכזית של טהרן (אלה תרחישי אימה שנדונו במטכ"ל הישראלי לדורותיו). אם האיראנים היו מצליחים לשגר אשכולות של מאה, מאתיים טילים במכה אחת, פורצים את ההגנה הישראלית ומפילים בעורף מאות, או אלפי הרוגים. אם חיזבאללה היה מצליח לייצר כאוס מצפון וכמה כוחות רדואן היו פושטים בהצלחה על יישובים ישראליים ומבצעים בהם טבח. אם האמריקאים לא היו מצטרפים אלינו.

כל אחד מאיתנו יודע שבמקרה כזה, היו אשמים רבים. בעצם כולנו היינו אשמים, חוץ מנתניהו. הוא? אשם? מה לו ולזה? הרי בג"ץ כבל את ידיו והיועצת נתנה עצות רעות והכל באשמת אהרן ברק, או אהוד ברק, או ברק רביד, או ברק אובמה, או ברקים ורעמים אחרים כלשהם. ועוד לא דיברנו על הטייסים הסרבנים והאנרכיסטים. וכמובן, אי אפשר בלי הקפלניסטים, שפירקו כאן צבא. ואיך שכחתי את אחים לנשק. זה מה שהיה קורה כאן אם העסק היה משתבש. הרי זה בדיוק מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. כי אז הכל השתבש והוא, שהייתה זו המשמרת שלו, שכיהן כראש ממשלה 15 שנים כמעט רצופות לפני האסון, שהמציא את חמאס והנחיל את תיאוריית ה"הכלה", הוא הטיל את האשמה ב-7 באוקטובר על כולנו, חוץ מעל עצמו.

אז בשורה התחתונה, מה זה אומר? לא מגיע לנתניהו קרדיט על המלחמה באיראן? ברור שמגיע. כמו שמגיע לו קרדיט על השקרים ששיקר אחרי הסבב הקודם (כשהסביר שהסרנו את איום הגרעין ואת האיום הבליסטי "לדורות"). וכמו שמגיע לו "קרדיט" על 7 באוקטובר. ראש הממשלה הוא האחראי העליון על הכל, בעיקר על הביטחון. זו המשמרת שלו. זו האחריות שלו. הוא צריך לוודא הכל, לתת דעתו על האיומים, הסיכונים, התרחישים והמצבים השונים. הוא ורק הוא. לטוב ולרע. הוא בעצמו הסביר את זה בעל פה ובכתב פעמים אין-ספור. ולכן, אל תנסו לגזול מנתניהו את הקרדיט על הצלחותיו ותסמכו על ההיסטוריה, היא תדאג להדביק לו גם את כישלונותיו. אין בעולם מכונת רעל או כת של עבדים נרצעים שתצליח למחוק אותם. אפילו צחי ברוורמן, עם הטיפקס, לא יועיל כאן. ראש ממשלת 7 באוקטובר 2023 הוא גם ראש ממשלת 28 בפברואר 2026. נקודה.

יש בצה"ל סיפור מורשת קרב על קפטן ג'ון, שפיקד על ספינת תותחים בריטית בעידן ספינות המפרש. לעת ערב, אל מול ספינות אויב, התקבלה התרעה על סופה גדולה. קפטן ג'ון שכח להורות לצוות לקשור את המפרשים לבל יתנפחו ברוח ויטלטלו את הספינה לאבדון. בינתיים, בעוד הסופה מתחילה להשתולל, נתקלה ספינתו של קפטן ג'ון בספינת אויב. המפרשים התנפחו, ג'ון איבד שליטה על ספינתו אבל ברגע היציבות האחרון הצליחו אנשיו לשחרר פגז אחד של תותח שפגע בספינת האויב והטביע אותה. מיד אחר כך נסחפה ספינתו של קפטן ג'ון לעבר הסלעים ועלתה על שרטון.

למחרת, כשהים נרגע, הגיעה ספינת הפיקוד ועליה האדמירל. הוא העניק לקפטן ג'ון צל"ש ועיטור מלכותי מיוחד על הטבעת ספינת האויב ומיד אחר כך שפט אותו על הרשלנות שהביאה לעליית ספינתו של שרטון, הוריד אותו לדרגת טוראי ושיגר אותו לחתור יחד עם פשוטי העם והצוות בדיותא התחתונה (בסיפור המקורי הוא הוצא להורג, אבל זו הגזמה).

הנמשל ברור: לנגד עינינו המזרח התיכון משתנה שינויים טקטוניים מדהימים. הציר השיעי בקריסה רבתי. חיזבאללה נאבק על חייו, המשטר האיראני מתנדנד, טבעת האש שנבנתה סביבנו עולה באש, והמדהים מכל אלה הוא העובדה שמדינות ערב הסוניות נלחמות (בשקט) לצידנו ולצד ארה"ב בשטן האיראני. זה קורה, כבר אמרנו, תחת נתניהו.

עכשיו תנסו לדמיין עולם שבו לא היה מתרחש 7 באוקטובר. היה כלא היה. איך היו החיים נראים עכשיו? זה פשוט: בדיוק כמו ב-6 באוקטובר: איראן מתקדמת במהירות לפצצה, חמאס ממשיך להתעצם בעזה, ישראל ממשיכה להתרחק מהגדר, "להכיל" את חמאס ולהזרים פנימה עשרות מיליוני דולרים קטאריים במזוודות מזומנים מדי חודש. בצפון, שלושת אוהלי חיזבאללה היו עומדים על תילם, עמוסי מחבלים. עם הזמן, בטח היו מעמידים לידם גנרטור ואולי גם קרוון או שניים. נתניהו היה ממשיך לדחות את דרישת מפקד הפיקוד (גורדין) והרמטכ"ל (הלוי) לתקוף, כפי שהתעלם מהדרישה לתקוף את חיזבאללה אחרי הפיגוע במגידו. ישראל הייתה ממשיכה לחיות תחת האיום המתעצם והולך של 200 אלף טילי ורקטות חיזבאללה, אלפי מחבלי רדואן בצפון ואלפי מחבלי הנוח'בה בדרום, בעוד שאר הפרוקסיז ממשיכים להתעצם והאורניום בפורדו ונתנז ממשיך להתעשר. אה, ונתניהו היה ממשיך בסדרת החופשות האינסופית שאותן נטל ערב 7 באוקטובר, עם המשקפיים הוורודים.

והכי חשוב: 2,000 משפחות ישראליות היו חוסכות מעצמן את השכול. עשרות ילדים שנרצחו, היו חוגגים את פורים איתנו. משפחות שנמחקו, היו ממשיכות לחיות. צעירים, זקנים, נשים שנאנסו, יישובים שנבזזו ונשרפו, כל זה היה כלא היה. אלפי צעירים וצעירות היו מקבלים בחזרה את גפיהם שנגדעו. אלפי ועשרות אלפי פצועים היו מרוויחים בחזרה את בריאותם ונפשם.

בשורה התחתונה, במבט על מהחלל, מה שקרה כאן פשוט: מוחמד דף ויחיא סנוואר הרגו את כולם. המתקפה הברברית על ישראל השמידה את ציר ההתנגדות לישראל. משק כנפי הצרצר העזתי עורר תגובת שרשרת וגל הדף היסטורי בלתי נתפס, ששורתו התחתונה קצרה וברורה: אל תתעסקו עם ישראל. מי שמרים את ידו על היהודים ומנסה לבצע בהם רצח עם נוסף, מאבד את עולמו.

מילה אישית לקוראי הטור הזה, שחולקים ברובם את דעתי על נתניהו, סכנותיו ופגעיו: נכון, לנתניהו מגיע קרדיט על מה שקורה כאן עכשיו, מכוח העובדה שהוא ראש הממשלה והוא קיבל את ההחלטה. אבל אל תיפול רוחכם. האירוע לא שייך לו. האירוע שייך לנו. לכולנו. לעם ישראל. ואם נצלול רגע לתוך האירוע, הרי שהוא לא היה קורה ולא היה מצליח בלי מה שמכונה "הקפלניסטים". הגוש של מיליוני האזרחים שיצאו בינואר 2023 להגן על הדמוקרטיה שלהם, בכל מקום, בכל מזג אוויר, בכל אתר ובכל מצב, גם באפס מעלות וגם כשבחוץ היה שרב. מה שקורה עכשיו לא היה מצליח בלי הטייסים ("האנרכיסטים", ה"מוגלה", "תלכו לעזאזל" וכו'). בלי אנשי המודיעין, שאלפים מהם השתתפו במחאה נגד ההפיכה המשטרית. בלי המצוינות הישראלית המתנשאת כגוליבר בארץ הגמדים ומקורה בציבור היצרני, היצירתי, המצטיין, המשרת, התורם - זה שהפך את מדינת ישראל למה שהיא.

מה שאנחנו רואים מעל שמי טהרן ובתוך מנהרות חמאס ובדאחייה של ביירות ובכל מקום אחר שבו נדרשת המצוינות הזו להוכיח את עצמה, שייך לנו. אף אחד לא ייקח את זה מאיתנו. זוהי תצוגת התכלית הגדולה בהיסטוריה של גאונות, של מחשבה יצירתית, של יציאה אל מחוץ לקופסה ופריצת כל התקרות האפשריות. כל מי שמכיר את המערכת הזו ואת קרביה, מכיר את החלק של הציבור שמחה נגד ההפיכה המשטרית בתוכה. ההייטק והסייבר והטכנולוגיה העילית וגאוני 8200 ולוחמי המוסד והטייסים והממציאים והמדענים והוגי כיפת ברזל וחולמי החץ ולוחמי ולוחמות אחים לנשק. כל מה שהופך את ישראל למה שהיא, שזו בעיקר הרוח, הדמוקרטיה, חופש המחשבה, הטלת הספק.

מה הנגטיב של כל זה? שלטון של כוהני דת. כלומר, איראן. הרי איראן מדינה גדולה בהרבה מישראל, התשתית האקדמית והטכנולוגית שלה אדירה, גדולה בהרבה משלנו. ועדיין, איפה הם ואיפה אנחנו. העם האיראני ידוע בשכלו החריף, ביכולותיו, בעוצמתו, אבל כל אלה כשלו, נבלו ונרקבו תחת כוהני הדת. אין כאן ניסיון להשוות בין כוהני הדת השיעים בטהרן ובקום לכוהני הדת שלנו. היהדות היא דת של אור, של שלום ושל מוסר. יש כאן השוואה ברורה בין שני התהליכים ההפוכים: הניסיון של העם האיראני להיחלץ מכבלי הקיצוניות הדתית, אל מול הניסיון של קבוצת מגזרים שחלקם לא ציונים כאן אצלנו, לכלוא את ישראל הליברלית והדמוקרטית ולדכא את רוחה, לצור על מוסדותיה הדמוקרטיים ולחסל את החירות שנהוגה בה. המאבק של העם האיראני לשחרר את הנשים מכלאן, מהצ'אדור השחור והדיכוי, אל מול המאמץ המקביל כאן אצלנו, שמוביל ינון מגל ועדת אייתוללותיו, לשלוח את הנשים שלנו בדיוק לשם.

כן, השבוע הייתה אווירה של אחדות יחסית. אלא שעד מהרה התברר שבמקביל למכונת המלחמה הישראלית המדהימה שיצאה לשחרר אותנו מהאיום האיראני, המשיכה לפעול גם מכונת הרעל הביביסטית הארסית, כאילו כלום. שתי המכונות הללו רקדו במקביל. זמן קצר לאחר מכת הפתיחה, החלה בערוץ 14 תוכנית ריאליטי שכותרתה "האם כבר הודיתם לביבי הבוקר". השופרות החלו לבדוק ולפשפש בכל משפט או ציוץ של אנשי האופוזיציה ולמדוד את מפלס תודתם הנרגשת למנהיג. משם זה המשיך לגידופים והכפשות. המטרה החדשה היא גדי איזנקוט. עלייתו בסקרים הכניסה אותו לבנק המטרות הביביסטי. ינון מגל יצא עליו פעמיים, בטענה ש"לא הודה לנתניהו". אלא שהוא כן פרגן וגיבה את נתניהו. יותר מפעם אחת. מכיוון שזה לא הסתייע, מישהו חפר ומצא התבטאות ישנה של איזנקוט, משנת 2018, והפך אותה ל"השלים עם איראן גרעינית".

האמת, כמובן, רחוקה מחבורת האשפה הזו מרחק רב. הגידוף הזה התבסס על מאמר שכתב איזנקוט כרמטכ"ל לפני שמונה שנים, ובו הצעה להיערכות אסטרטגית של ישראל בשנתה ה-100, כלומר בשנת 2048. באחד הסעיפים הוא כתב שצריך להביא בחשבון אפשרות שמדינה אסלאמית כלשהי תצטייד בעתיד בנשק להשמדה המונית, ויש להיערך הגנתית והתקפית לאפשרות כזאת. הם מיד הפכו את זה ל"מנרמל את הגרעין האיראני", תוך התעלמות אופיינית ממאמר שכתב נתניהו עצמו, בשנת 1993, שבו הוא קובע שעד שנת 1999 איראן תהיה גרעינית.

מכונת הרעל עבדה השבוע במקהלה עם כמה קולות. קול אחד דורש אחדות, קורא לצופף שורות וסופר שבחים למנהיג, תוך שהוא מוציא חלקי משפטים ומעקר אותם מתוכן, כדי להנהיג התנפלות על מי שלא הודה לו מספיק. הקול השני, ממשיך לטנף. את איזנקוט, את בנט, את לפיד, את ליברמן, את צה"ל (ינון מגל לא ממשיך לעסוק במלאכת טינוף צה"ל תוך כדי מלחמה), את כל מי שלא בא להם טוב בעיניים. השיא הגיע, כמובן, בתוכניתו של העלוב בשופרות, שמעון ריקלין, שהפכה השבוע למיצג הסתה פרועה ונפשעת נגד היועמ"שית גלי בהרב מיארה, כולל הקריאות להזעיק מפציץ B-2 אמריקאי כדי לטפל בה.

על מה יצא קצפם המיוזע של אלה? על חוות הדעת שהעבירה היועמ"שית לבג"ץ, בעקבות עתירות שהוגשו (לא על ידה), באשר לדרישה להעביר את איתמר בן גביר מתפקידו כשר לביטחון לאומי.

אפילו נתניהו הזדעק והצטרף למקהלת המגדפים, שכללה כמובן את כל הצווחנים הקבועים. איך היא מעיזה לעשות דבר כזה תוך כדי מלחמה, התפלצו התפלצות הללו, למה היא לא חיכתה עם זה? כאילו שאם היא הייתה מחכה עם זה, התגובה הייתה שונה. ובכן, אם היועצת המשפטית לממשלה הייתה שואלת לעצתי, הייתי ממליץ לה לבקש מבג"ץ ארכה ולהעביר את חוות הדעת אחרי המלחמה. אבל זו פרוצדורה. אין למקהלת הרפש הביביסטית שום הצדקה לדרוש מהיועמ"שית להקפיא את פעילותה וחובותיה לעת מלחמה, כי הם עצמם לא מקפיאים כלום. עד הרגע האחרון הם התכוונו להמשיך בחקיקת סדרה של חוקי הפיכה משטרית דיקטטוריים (בראשם, ה"רפורמה" בתקשורת של שלמה קרעי, פיצול תפקיד היועמ"ש וכו') ביום חמישי הזה. הם ממשיכים כרגיל ודורשים מכל האחרים "לצופף שורות".

על רקע מה שקורה עכשיו, מחריד להיזכר מה הם עוללו לצה"ל. הפגיעות החוזרות ונשנות ברמטכ"ל אייל זמיר, שהממשלה הזו מינתה, וגם הפקירה לציפורניהם של כלבי התקיפה והברדוגו'ז שכינו אותו "קפלניסט" וטינפו אותו מבוקר עד ערב. רמטכ"ל שהפך למצביא אזורי שלא רק מנהיג את צה"ל למפואר במבצעיו, אלא גם מתאם את הפעולות עם מקביליו הרבים באזור ופועל בצמוד לרמטכ"ל ומפקד סנטקום האמריקאים, במה שמוגדר כלא פחות ממלאכת מחשבת.

מה הם עשו למפקד חיל האוויר אלוף תומר בר, בימי ההפיכה המשפטית, כשהתמודד עם רגשות גואים של מאות טייסים, שחלק מהם (המבוגרים) איימו להפסיק את ההתנדבות אם החקיקה תתקדם. בר ידע שאין לו הפריבילגיה להדיח מצה"ל מספר רב כל כך של טייסים, שלא סירבו אבל כן משתמשים בחירותם הדמוקרטית להביע מחאה ולהפסיק אקט התנדבותי. הוא נקרע אז בין העולמות והצליח, איכשהו, לאחוז את המקל בשני קצותיו. לא היה לו, ולאף אחד אחר, ספק שביום פקודה כולם יופיעו, הרבה מעבר למספרי הגיוס, וכך בדיוק היה. אבל הם דרשו להדיח אותו, ואחר כך השתוללו על המינוי (המצוין) של אלוף שלומי בינדר לראש אמ"ן, במקום חליווה המתפטר. נכון, לבינדר יש חלק ב-7 באוקטובר, אם כי חלק לא דומיננטי במיוחד, אבל במצב הדברים ובמציאות של אותם ימים, הוא היה המינוי המתבקש והנכון ביותר.

הממנה, הרמטכ"ל הרצי הלוי, תכנן את המערכה נגד איראן, לאחר שהתוכנית המקורית של המוסד, שבה הושקעו מיליארדים, קרסה. הוא ידע שבינדר הוא האיש הכי מתאים במטכ"ל לקחת את אמ"ן, לשקם את הארגון תוך כדי תנועה ולהכין אותו לסיבובי ההכרעה. בימים אלה מתברר עד כמה הלוי צדק ועד כמה בינדר מבריק. דיברתי השבוע עם כמה חבר'ה בחיל האוויר, והם לא ידעו איך לבטא את ההתפעלות שלהם מאיכות המודיעין שהוזרמה אליהם בטהרן, בביירות ובכל מקום אחר. "זו עבודה מטורפת, מה שאמ"ן עשו, פשוט קסמים, הכל מתחיל שם", כך אמר לי אחד מאלה שהוציאו לפועל את העבודה הזו.

בדיוק כשהגענו לחיל האוויר, נרשם מחסור בסופרלטיבים. אין ברירה, נפתח את הימ"חים: זה מתחיל במנהיגות השקטה של תומר בר. בניגוד לקודמו עמיקם נורקין, שהיה מח"א מצוין אבל גם מאוד מוחצן, בר שקט, מתרחק ממהומות תקשורתיות (לצערו, הן רדפו אחריו) ולא מתעסק בהאדרת שמו, המואדר בהיעדרו.

ההכנות של חיל האוויר למלחמה היו מרתקות. מכיוון שמספר מטוסי החיל וטייסיו קבוע וידוע, והיה ברור שיתפתח מרוץ בין יכולת השיגור של האיראנים ליכולת השמדת המשגרים והטילים של חיל האוויר, הפתרון שהגו בחיל הוא להגדיל את מספר הגיחות. איך עושים את זה? טסים לאיראן וחזרה שלוש פעמים ביממה. כל טייס. ואיך עושים את זה? עם כדורי מרץ. זו התחבולה שתוכננה, וגם הצליחה.

ברגע שבמקום פעם או פעמיים ביממה כל מטוס/טייס עושים את זה שלוש פעמים ביממה, מספר הגיחות נוסק (תרתי משמע), מספר התקיפות נוסק, היכולת לצמצם את יכולת השיגור האיראנית מתעצמת מאוד. "הבנו שצריך להביא כמה שיותר פצצות למטרה בכמה שפחות זמן", אמר מישהו השבוע, "לפקוק אותם, להשמיד אותם ולהוריד אותם כמה שיותר מהר, בלי לתת להם להרים את הראש".

האיראנים לא פראיירים. לא רק אנחנו התכוננו לאירוע. גם הם. עם כלביא לימד אותם כמה דברים, והם הכינו מספר גדול של שופלים וטרקטורים באתרי השיגור, כדי שיוכלו לפתוח את המנהרות המופצצות במהירות אחרי כל גיחה. הם בנו על תדירות הגיחות, אבל התדירות הגבוהה לא השאירה סיכוי. התפתחה כאן תחרות למידה בין הצד שלנו לצד של האיראנים. תחרות שהוכרעה, אבל לא בלי מאמץ. ועוד לא דיברנו על המטוסים האמריקאים שהצטרפו.

בשורה התחתונה, ביום רביעי בצהריים הטיל חיל האוויר על מטרות באיראן את החימוש ה-5,000, בארבעה ימים. בכל 12 ימי עם כלביא, הוטלו 3,700 חימושים.

עיקר המרוץ היה ב-48 השעות הראשונות, העצימות. בחיל האוויר, כמו בחיל האוויר, בנו את זה מקצועית, בליווי רפואי. מצאו את כדורי המרץ המתאימים ביותר והתאמנו איתם, לוודא שאין תופעות לוואי, שאין פגיעה בחדות או במוטוריקה של הטייס, תוך איתור התזונה הנכונה ביותר למצב הזה. למדו גם מניסיונם של האמריקאים, שמורגלים בטיסות ארוכות מהסוג הזה (ה-B-2 מסוגלים לטוס ברציפות שעות ארוכות מאוד).

מה שקרה זה שהטייסים וצוותי הקרקע נקרעו בשלושת הימים הראשונים, כפי שלא נקרעו מעולם. היחידים שנקרעו יותר, היו האיראנים. הם ספגו את כל זה על הראש, והירידה החדה בקצב השיגורים שנרשמת בימים האחרונים (טפו טפו) היא תולדה של המאמץ הזה. נכון ליום חמישי, ההערכה היא כי חיל האוויר נמצא על סף הכרעת יכולת השיגור האיראנית. לא, לא הורדה לאפס, אבל למימדים "נסבלים", שיותירו למערכות היירוט תעסוקה סבירה.

בשעת מלחמה, הסיסמה בחיל האוויר היא "או שאתה טס, או שאתה ישן, או שאתה אוכל". במלחמה הנוכחית, זה התקצר ל"או שאתה טס, או שאתה אוכל". הם פשוט לא ישנו. כל הזמן הזה צריך להחזיק את כולם קצר, לוודא שאין היבריס, שאין עודף ביטחון עצמי, שאין תחילת זלזול. ההפלה ההיסטורית של מטוס איראני בידי F35 שיפרה את מצב הרוח, אבל לא שינתה את העצימות. פה ושם התרוממו גם מיגים איראניים אל מול טייסינו, אבל מיהרו לנתק מגע. ולמרות התוצאות הברורות, בחיל האוויר לא מתבלבלים. לא מזלזלים באיראנים. הם נלחמים, אמר מישהו, הם נותנים פייט, הם באו להילחם, הם למדו, הם התכוננו, הם לא מוותרים על כלום, הם ממשיכים להמריא פה ושם, הם ממשיכים לשגר אף שהם יודעים שאחרי כל שיגור הם חוטפים תקיפה, הם יותר נחושים בסיבוב הזה מאשר היו בעם כלביא. אסור להירדם מולם.

מה החזיק את הטייסים ואת צוותי הקרקע בקצב הרצחני הזה? פשוט: בנוסף למקצוענות הבלתי מתפשרת של החיל, גם הידיעה שכל גיחה, כל המראה, כל טיסה של שעות הלוך ושעות חזור, נועדה לכך שהמשפחה של אותו טייס, של אותה טייסת, של אותו צוות קרקע מדהים, תיכנס פחות פעמים למקלטים.

לא רק טייסים וטייסות יש בחיל האוויר. צוותי הקרקע הם פלא נוסף, לא מפוענח. בכל ביקור של קצינים אמריקאים או זרים בבסיסי החיל, מנסים המבקרים להבין איך זה יכול להיות. איך זמן הטיפול וההכנה והחימוש של מטוס קרב בישראל, בין גיחה לגיחה, קצר משמעותית מהזמן בארה"ב, בבריטניה או בכל מקום אחר. ועוד עם פחות כוח אדם. שחלקו מורכב מנשים. לך תסביר להם. הם לא יבינו.

אגב נשים, מדובר ביתרון. כל מי שאני מדבר איתו על הנושא, משבח את עודף התושייה והחוכמה של הצעירות הישראליות שמתרוצצות באנרגיה אינסופית בין הדת"קים לפצצות לטילים ודואגות שיעברו כמה שפחות דקות בין המראה להמראה.

על שיתוף הפעולה עם הגורילה האמריקאית עוד ייכתבו ספרים. אירוע חסר תקדים שבו שולבו זרועות הים, האוויר והמודיעין של שתי המדינות כשוות בין שווים והפכו לזרוע אחת. הישראלים הבינו פתאום את העוצמה האמריקאית. העובדה שלמעלה ממאה מטוסי תדלוק חדישים הציפו את שמי המזרח התיכון, מאפשרים לכל טייס ישראלי לשנות כיוון או לעצור לתדלוק כמעט בכל פינה אפשרית (הדיאלוגים בין הטייס המתדלק לטייס המתודלק עוד יפורסמו ויחממו לבבות רבים). העצימות שבה מסוגלת ארה"ב לתקוף בכל מקום, בכל זמן, בכל שעה, בכל חימוש ומכל מפציץ אפשרי. העליונות האווירית הבלתי מעורערת של מטוסי ה־F22 וכמובן, מפציצי ה־B2 שוברי השוויון האסטרטגי.

אבל, גם האמריקאים קיבלו הזדמנות לחזות בדברים מיוחדים. במקצוענות ודיוק ויכולות שיש רק בחיל האוויר הישראלי. במודיעין מדויק, שומט לסתות, על חוט השערה. ביצירתיות אינסופית שרק בעתיד הרחוק נלמד עליה. כלים שלובים, אמריקאיים־ישראליים, שעשו השבוע היסטוריה.