ושוב מלחמה. ושוב נפילות, ופגיעות ישירות, הרוגים, פצועים, וגלים פתוחים מהבוקר עד הלילה. עוד לא התרגלנו לקצת שגרה מאז סיום המלחמה בעזה אי שם באוקטובר, כמה שעות לפני חג שמחת תורה, שבו הודיע הנשיא טראמפ בכנסת שזהו, הסתיימה המלחמה. סופית. "האישיות שלי היא לסיים מלחמות ונראה שזה מצליח", אמר בנאום בכנסת וסגר מלחמה של שנתיים. והנה, כארבעה חודשים לאחר שהתחלנו רק להתאושש מהמלחמה הקשה, המייסרת, חזרנו אליה שנית.
תומכי נתניהו באופוריה מוחלטת מאז השבת האחרונה בשעה 8:10 בבוקר. טירוף חושים, אופוריה, שמחה גדולה ובעיקר שמחה לאיד מתנגדי נתניהו. רק אלוהים יודע על מה השמחה לאיד, הרי רובם המוחלט של מתנגדיו, כמעט כל ראשי האופוזיציה. הביעו גיבוי ותמיכה במלחמה, אבל השמחה לאיד בעיצומה. ערוץ 14, גלי ישראל, כלי תקשורת שתומכים תמיכה מוחלטת בנתניהו, ושאר התומכים מספרים מאז שבת בשבחו. ציוצים, פוסטים, סרטונים, מאמרים, כתבות, וכולם שיר הלל. גם השרים והח"כים שמתראיינים בתקשורת צויידו בדף מסרים עם דגשים שחייבים להלל ולשבח את נתניהו, מנהיגותו, יכולותיו וגדולתו. כל שיר וקריאה של גולים איראניים בעד ישראל ונתניהו ברחבי העולם זוכים מיד להבלטה גדולה, "הנה, תראו, אפילו הם מבינים כמה נתניהו גדול, מנהיג עולמי", מתמוגגים האוהדים.
זעקות השבר, כמעט התחינות, של תומכי נתניהו שכולם יפרגנו לו, שיגידו עליו מילה טובה, שיעלו על נס את מנהיגותו, הם עניין למחקר פסיכולוגי. ממש בוער להם שיכירו בגדולתו, שכולם ישבחו אותו בקול גדול. חשוב להם במיוחד לשמוע פרגון ממתנגדיו בעבר, כי אם אלה יגידו שנתניהו צדק אז במשתמע, הרי שהם צדקו. הם ראו את האור לפני כולם. הם, לשיטתם, צדקו לאורך כל הדרך, גם בטבח הנורא בשבעה באוקטובר. ולכן, כל אחד ש"מתפכח", כל אחד שהיה נגד נתניהו ופתאום מדבר בזכותו, זוכה לכל כך הרבה תהודה אצלם. כי אם נתניהו טוב, אז הם טובים וחכמים.
וייאמר מיד: היכולת של נתניהו לשכנע את הנשיא טראמפ לפתוח במלחמה נגד איראן היא, בשלב זה, הישגו הגדול. וזה לא עניין של מה בכך. טראמפ נבחר עם הבטחה גדולה לסגור מלחמות בעולם ולהביא שלום. הוא נאם על זה בלי סוף, התחייב ממש. הוא מתעב מלחמות, גם הבייס שלו מתעב. נראה להם הזוי ובזוי לצאת למלחמות ברחבי העולם, לגרום לנפילת חיילים אמריקאים, לבזבז עשרות מליארדים, הכל כדי ליישב סכסוכים ברחבי הגלובוס ולהיות סוג של שוטר עולמי. הם לא רוצים את זה ועשו הכל כדי למנוע זאת. לכן, כשהחלו רוחות המלחמה לנשב, הייתה התנגדות גדולה מאוד בארה"ב. ומי כמו טראמפ קשוב לדעת הקהל. גם כך מעמדו הציבורי די בשפל, כ-35 אחוזי תמיכה, וערב המלחמה לימדו הסקרים כי למעלה מ-70 אחוז מהציבור האמריקאי מתנגד נמרצות למלחמה. אגב, גם בקרב הבייס, המצביעים הרפובליקנים, היה רוב נגד המלחמה.
ולא רק בציבור האמריקאי היה רוב נגד המלחמה. גם בקרב המעגל הקרוב העדיפו פתרון דיפלומטי, הסכם גרעין משופר, פתרון דיפלומטי, רק לא מלחמה. הקרובים ביותר, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, יצאו מגדרם בפגישות רבות ברחבי המזרח התיכון, אירופה ו-וושינגטון, כדי למנוע מלחמה. והייתה גם קבוצת המשפיענים, כוכבי תקשורת שמרנים, ימניים, שדוגלים במדיניות בדלנית וחושבים שארה"ב חייבת לדאוג רק לארה"ב. לא מעניין מה קורה בעולם. מצידם שכולם יאכלו אחד את השני, העיקר שארה"ב תפרח ותשגשג.
למשל טאקר קרלסון, עיתונאי, פרשן, בעל פודקאסט מהבולטים בארה"ב. אדם בעל השפעה ענקית על המצביעים הימניים. קרלסון, אנטישמי אמיתי, הפך להיות מראשי יריביו ושונאיו של נתניהו. הוא מאשים את נתניהו וישראל כמעט בכל תחלואי העולם ובימים שקדמו למלחמה עשה מאמץ אדיר לשכנע את הנשיא טראמפ שלא לצאת למלחמה באיראן. טראמפ מקשיב לו, הוא אורח קבוע בבית הלבן, יושב עם טראמפ לארוחות צהריים. טראמפ מחשיב את דעתו ובעיקר זקוק לקול שלו שמגיע לעשרות מיליוני אמריקאים, רובם המוחלט רפובליקנים.
בימים שקדמו למלחמה עשה קרלסון מאמץ גדול מאוד לשכנע את טראמפ כי נתניהו גורר אותו ואת ארה"ב כולה למלחמה מיותרת, רק בגלל האינטרסים האישיים שלו. הוא בילה שעות בבית הלבן, טען באוזני הנשיא כי נתניהו סכנה למזה"ת ולעולם כולו, והזהיר כי מלחמה כזו תסכן את ממשל טראמפ ואת ארה"ב בכלל. קרלסון, כאמור, אחד האנשים המשפיעים בארה"ב, מחובר מאוד בבית הלבן. יש לו עשרות חברים שם. מבלה כאמור בארוחות צהריים קבועות עם טראמפ, יש לו קשר הדוק עם סגן הנשיא ג'יי די ואנס, אפילו בנו באקלי קרלסון עובד בלשכת סגן הנשיא. וקרלסון, עם רבים נוספים בסביבת הנשיא, הודיע בקולו כי יעשה הכל למנוע מלחמה. בנוסף לפגישות רבות בבית הלבן, הוא לא הפסיק להזהיר מפני מלחמה בפודקאסט הפופולארי שלו.
ולמרות כל ההתנגדות הזאת, כל הכוחות הללו שהפעילו מאמצים עילאיים למנוע מלחמה, נתניהו הצליח לשכנע את טראמפ שהמלחמה נחוצה, גם לארה"ב. כי אחרת איראן גרעינית, חמושה בטילים בליסטיים, תפגע לא רק בישראל, ובשאר בנות בריתה של ארה"ב באזור, אלא גם בארה"ב עצמה. מתברר שהיה עוד אחד שסייע לנתניהו במאמצים האלה. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שפומבי הביע התנגדות למלחמה, אך מאחורי הקלעים השתתף במאמצים לשכנע את טראמפ לצאת למלחמה. והם הצליחו.
ביום שני השבוע, אמר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו, דבר מעניין: "ארה"ב החליטה להצטרף למלחמה כי ידענו שישראל החליטה לתקוף כך או כך. ידענו שהדבר יגרור מתקפה על כוחות אמריקאיים וידענו שאם לא נפעל במתקפת מנע לפני שהם יתפתחו בתקיפות, נספוג אבדות גדולות מאוד". שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, הגיב מיד בחשבונו ברשת X: "רוביו הודה במה שכולנו ידענו. ארה"ב נכנסה למלחמה מבחירה, למען ישראל. ישראל גררה את ארה"ב למלחמה". אגב, דברים דומים השמיעו חברי קונגרס, גם רפובליקנים.
ומה הלאה? טראמפ שאמר לאחר יומיים של מלחמה כי ישאף לסיים את המלחמה תוך שבוע, נשמע למחרת אחרת והודיע שהמלחמה תמשך שבועות "וכמה שנצטרך". "האיראנים ביקשו לדבר איתי, אמרתי להם שהם נזכרו מאוחר".
ואיך תסתיים המלחמה? הלוואי בהפלת המשטר האיראני השטני שממרר את החיים לישראל ולמזרח התיכון כולו מאז 1979, עת נחת האייתוללה חומייני באיראן לאחר גלות בצרפת. והלוואי שישראל ואיראן יחדשו את היחסים בינהן כי השילוב הזה בין שתי המעצמות האזוריות, יכול להניב הישגים מדהימים, כלכלות פורחות וקשרים הדוקים ופוריים בכל התחומים, במקום השקעות בארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס. זו הציפיה הגדולה, כמעט חלום.
אבל, וזה אבל גדול, למדנו כבר כי אנחנו יודעים כיצד מתחילות מלחמות, אנחנו פחות יודעים כיצד הן מסתיימות. וזו השאלה הגדולה. כיצד תסתיים המלחמה, מה יהיו ההישגים, מה יהיה ומי יהיה ביום שאחרי, באיראן. כל התשובות האלה ישפיעו השפעה מכרעת על חיינו כאן, גם על המערכת הפוליטית, וכן, גם על בנימין נתניהו.