ימים לפני הבחירות לנשיאות ב-2024, דונלד טראמפ הזהיר את תומכיו שיריבתו וסגנית הנשיאה קמלה האריס תוביל את ארצות הברית למלחמת עולם שלישית.
"לבחור אותה לנשיאה יהיה להמר על חייהם של מיליוני אנשים. בנים ובנות יגויסו להילחם במלחמה במדינה שמעולם לא שמעתם עליה", הזהיר אז טראמפ.
דברים ברוח דומה השמיע סגנו לעתיד ג'יי די ואנס בתחילת 2023, כשפרסם טור דעה בוול סטריט ג'ורנל בעד מועמדותו של טראמפ תחת הכותרת: "מדיניות החוץ הטובה ביותר של טראמפ? לא להתחיל שום מלחמות". בהמשך כתב: "אני יודע שהוא לא ישלח בפזיזות חיילים אמריקנים להילחם מעבר לים".
אך מאז ששב לבית הלבן לפני יותר משנה, טראמפ פנה שוב ושוב לאופציה הצבאית, בניגוד להסתייגותו בת עשרות השנים מ"מלחמות אינסופיות" ומשינויי משטר מבחוץ. מי שבנה לעצמו תדמית של פוליטיקאי המסוגל לסגור הסכמים סבוכים בשל הרקע שלו גם עם יריבים בעיתיים, הוכיח בדיוק ההיפך.
את המלחמה באוקראינה הוא הבטיח לסיים בתוך יום אחד בלבד, אך היא ממשיכה להשתולל כשהוא מפעיל לחץ מירבי דווקא על קייב ולא על רוסיה של ולדימיר פוטין. המלחמה בעזה אמנם הסתיימה ורוב החטופים שהיו בחיים עם כניסתו לבית הלבן שוחררו לבסוף, אך מעטים חוץ מטראמפ מאמינים שהפסקת האש עם חמאס תחזיק מעמד והחלומות על ריביירת עזה יתגשמו.
הוא תקף בהיקפים שונים בלא פחות משבע מדינות - יותר מכל נשיא אחר, ובהן שלוש מדינות שארצות הברית מעולם לא פעלה נגדן - איראן, ונצואלה וניגריה. מדאיג לא פחות היו איומיו להפעיל כוח צבאי גם נגד בעלות ברית של וושינגטון, שלעת עתה ירדו מהפרק.
המבצעים הצבאיים האחרונים כבר מצביעים על תעוזה הולכת וגוברת אצל טראמפ. עד המבצע בוונצואלה ללכידת הרודן ניקולס מדורו, הפעולות הצבאיות שאישר היו ממוקדות יותר. גם תקיפת מתקני הגרעין ביוני הייתה מוגבלת מאוד בהיקפה, ולאחריה דרש מישראל לעצור את המלחמה. עכשיו, הוא כבר לא חושש מהפעלת כוח כדי להציב משטר ידידותי יותר לוושינגטון (ואין זה אומר שהוא בהכרח דמוקרטי וחופשי).
המלחמה באיראן, שקשה לדעת כיצד תסתיים, תגדיר ככל הנראה את המורשת של טראמפ. כפי שהמלחמה בעיראק הגדירה את ג'ורג' וו. בוש, שהכריז ש"המשימה שהושלמה" כמה שבועות לאחר תחילתה רק כדי לשקוע שנים בבוץ, כך תוצאות העימות מול הרפובליקה האסלאמית ייעצבו את המורשת של הנשיא הנוכחי.
אם אכן תסתיים מהר ובהצלחה, תיאבונו של טראמפ להפעיל כוח צבאי רק יגדל. הוא כבר שם על הכוונת את קובה, שקרסה כלכלית בעקבות מצור נפט חונק שהטילה עליה ארצות הברית. אך אם תתארך המלחמה באיראן, ומספר האבידות בקרב הצבא האמריקני יגדל, טראמפ עשוי לשלם על כך פוליטית.
הוא אמנם משוחרר משיקולי בחירות משום שזו הקדנציה השנייה והאחרונה שלו, אך הפסד של הרפובליקנים בבחירות אמצע הכהונה בנובמבר והעברת השליטה בקונגרס לדמוקרטים תקשה על טראמפ בחצי השני של הכהונה. מצב שכזה רק יחריף את המשבר בין הבית הלבן לקונגרס, שבקדנציה השנייה של טראמפ הפך לסוג של חותמת גומי בניגוד לחוקה.
אם השנה הראשונה של טראמפ בקדנציה השנייה הוקדשה לעיסוק בלתי-פוסק בפרס נובל לשלום, שבו לא זכה טראמפ, נראה שזו השנייה מתמקדת במלחמה. תומכיו יגידו שזה חלק ממדיניות "שלום באמצעות כוח" שבה גודל טראמפ, אך מאוכזבי מחנה "אמריקה תחילה" לא מסתירים את סלידתם מההרפתקה החדשה במזרח התיכון.
הסקרים מראים שרוב האמריקנים אינם תומכים בה, והשיעור שלהם רק יגדל אם תתארך ותפגע גם בכיסים שלהם. הממשל עדיין לא סיפק הסברים מספקים לצורך לפתוח במלחה במועד זה, כשדוחות המודיעין סותרים את הצהרות הנשיא על כך שהיה איום מידי או שטהרן התקרבה לפתח נשק המסוגל לפגוע בארצות הברית.
שר החוץ מרקו רוביו כבר ניסה לשרטט נרטיב שלפיו ישראל התכוונה לתקוף בכל מקרה באיראן, מה שהיה מסכן את הכוחות האמריקניים, ולכן על וושינגטון היה להצטרף למתקפה. זהו נרטיב מסוכן שעלול לחזק את תיאוריות הקונספירציה הנשמעות הן בימין והן בשמאל האמריקני שלפיהן ישראל מכתיבה לוושינגטון כיצד לפעול.
התארכות המלחמה עשויה גם לעודד את סין ורוסיה לנצל את הישאבותה של ארצות הברית למזרח התיכון. במקרה של מלחמה ממושכת, וושינגטון תתקשה לספק את צרכי ההגנה של אוקראינה וטייוואן, כשאת החוסר בטילים מיירטים כבר מרגישות מדינות המפרץ.
תוך שבועות בודדים ניתן יהיה להבין לאן צועד המזרח התיכון. אם לעידן חדש של שלום ושגשוג, כפי שמבטיח טראמפ, או בסך הכול לפרק מדמם וכאוטי נוסף בהיסטוריה הארוכה שלו. לטוב או לרע, זה יהיה חתום על שמו של הנשיא טראמפ.