גם ביבי, גם לא ביבי: למי מגיע הקרדיט על ההצלחות באיראן?

בוקר של שקט-יחסי, אפילו אם מדובר במשאלת לב יותר מאשר מציאות שאפשר להישען עליה, מספק אתנחתא של כמה שעות לבחינת הוויכוח הפוליטי שניהלו כאן כאלה שלא נותנים אפילו לאיום משותף שאינו מבדיל בין תומכי נתניהו למתנגדיו, לרפות את ידיהם מציוצים וטוקבקים ארסיים.

כמובן, כמו כל ויכוח בישראל, מדוחות תנועה ועד לזן האבוקדו הטעים יותר, התכנס גם הדיון הזה למשפך שאליו הולכות, כנחלים אל הים, כל המחלוקות בינינו: ר"ב-רל"ב.

לכאורה זו שעתם היפה של תומכי נתניהו: הנה האיש שבמשך שנים הם טוענים שאין עוד מלבדו, מנצח על תזמורת של חצוצרות שמשמיעות תרועות ניצחון. "מי עוד היה רותם ככה את האמריקאים?" הם שואלים - וממשיכים עם ברירות המחדל: "לפיד, ליברמן, בנט - או אולי איזנקוט?". דרופ דה מייק.

טענות ההגנה שהייתה להתקפה, מסתכמות בדרישה מבני-הפלוגתא שלהם: "מה יש? תפרגנו קצת - אם לא לראש ממשלת ישראל, אז לפחות למדינת ישראל!". והמהדרין יוסיפו: "בום!".

טענות הנגד, אלה שנראו מוצקות כל כך עד לפני כמה ימים, נדמה כי איבדו משהו מתוקפן. הרל"ביסטים מזכירים שורה של כשלים: מהכשל הנוראי ב-7 באוקטובר ועד לעובדה שאנו נלחמים עתה באויב שרק לפני 8 חודשים טענו שפגענו בו כה חזק, עד שייקח לו שנים להתאושש (אם בכלל).

בתווך יושבים רוב הישראלים, מביטים ימינה, מביטים שמאלה ומגרדים בראשם שבתוכו מזמזמת ללא הפסק "נעימת" ההתראה של פיקוד העורף, לאמור: איך הפכו שני הצדדים לשבויים עד כדי כך בעמדותיהם עד שאינם נותנים לעובדות לבלבל אותם?

נתחיל במי שרואים בנתניהו את מקור כל הרע עלי אדמות, גם כשהוא נלחם ברע אמיתי. דעתי על נתניהו (כמו שיכול להסיק כל מי שקורא פה מדי פעם) אינה טובה. יחד עם זאת, לא מדובר בשנאה, קל וחומר שלא שנאה עיוורת - ועוד יותר מכך: בטח לא בשעה שבה אני מאחל לו ניצחון מוחץ בשם מדינת ישראל, אפילו אם אחת מתוצאות הלוואי של מעשה כזה יהיה חיזוק מעמדו מבית.

אני מתנצל בפני חלק מהקוראים על שאני מעדיף את האינטרס הלאומי על האינטרס הפוליטי, שהפך בעיני רבים מהם לחזות הכל, אבל אם לתמצת את הטיעון שלי למשפט, הרי שהוא יהיה: קודם ננצח, אחר כך נתווכח, שכן אני מעדיף להיות הכי טיפש בצד המנצח ולא הכי צודק בצד המפסיד.

עכשיו אחרי שהובהר מה שבעיני אמור להיות מובן מאליו, נעבור לרובד השני של הטיעונים: אי אפשר לזעוק: "אתה הראש - אתה אשם" (גם כשזה לבדו נכון) ולא לשמוח בגול כשהראש הזה נוגח פנימה, מה שנראה (לפחות כרגע) כמו שער ניצחון.

כן, גלשנו לתחום דימויי הכדורגל, כך שאם נרחיב את המשפט הקודם: אם המאמן אחראי (כפי שצריך לדרוש מכל מאמן), הרי שהוא לא יכול להיות אחראי רק על ההפסד בדרבי אבל לא על הניצחון בגמר הגביע. הרי אחת הטענות הנפוצות (והנכונות לכשעצמן!) כלפי נתניהו הוא שכאשר ישראל מנצחת, הוא נעמד מיד במרכז הפריים. כאשר יש רגעים פחות מוצלחים, הוא יורד לבונקר.

כך למשל הוא מיהר לכנס מסיבות עיתונאים אחרי חילוצים מוצלחים של חטופים או אחרי סיכולים ממוקדים של בכירים, אבל נעלם כשהיה צריך להסביר את הכישלונות. לקח קרדיט על הניצחונות, אבל לא אחריות על ההפסדים.

הטענה הזאת צודקת, רק שהיא מתהפכת קצת על ראש מי שטוען עתה שאת מה שמסתמן כניצחון (תכף נידרש לצמד המילים האחרון) צריך לזקוף רק לזכות צה"ל והמוסד, המודיעין וחיל האוויר - כולם מלבד נתניהו.

אם לחזור לדימוי מעולם הכדורגל, הרי שאין מצב שבו המאמן אשם רק בהפסדים והשחקנים אחראים רק לניצחונות. זה לא עובד כך לשני הכיוונים.

אם שרת למאמן במקהלה, בכישלונות הצורבים והכואבים (והיו לא מעט מאלה בשנתיים וחצי האחרונות, בעיקר כמובן ב-7 באוקטובר): "תתפטר, תתפטר, תתפטר". מגיע לו גם שתשיר עכשיו: "משיח, משיח משיח" (או לפחות תמחא כפיים בנימוס, גם אם אתה חושב שהקבוצה שלך זקוקה למאמן חדש!).

עכשיו נעבור צד, אל אלה שצעקו עוד לפני הסבב הנוכחי מול אירן "משיח, משיח" - ומאז החלה המלחמה, לא רק שהגבירו את הווליום, אלא גם דורשים מכולנו להצטרף לשירה במלוא גרון.

כן חברים, בניגוד למה שנדמה לכם, היינו שמחים לשיר אתכם ביחד, אילו רק הייתם משמיעים לא רק מוזיקה לריקודים במסיבות פורים ויום העצמאות, אלא גם שירים נוגים בימי זיכרון.

כלומר - אי אפשר לייחס לנתניהו רק את מה שנראה כרגע כניצחון (לא שכחנו שהבטחנו להתייחס לזה) מזהיר, אבל לקבוע שהוא לא אחראי למחדל 7 באוקטובר ולרצף של רגעים פחות מוצלחים שבאו אחריו.

לא נחזור על הנימוקים, אלא רק נבקש מכם לחזור ולעיין בפסקאות הקודמות, אלה שקראתם בסיפוק ואמרתם לעצמכם משהו כמו: "נו, גם השמאלנים מודים בסוף שביבי מלך". כי מלך אמיתי יושב ביציע גם כשמקבלים בראש בדרבי, לא רק במשחקי אליפות.

מדהים לראות איך מי שדרשו לחקור, בוועדת החקירה הממלכתית שמעולם לא קמה פה, את הסכמי אוסלו כמחוללי טבח 7 באוקטובר, תובעים עתה להתחיל את הספירה רק מ-8 באוקטובר, מאז (לטענתם) ניהל נתניהו את המערכה באופן מוצלח.

מיותר לציין שבתווך, בין אלה לאלה, נמצא רוב הציבור הישראלי (בוודאי זה שיכריע את הבחירות) שלא מבין איך בשני הצדדים בוגדים בלוגיקה שהם תובעים לכפות על הצד האחר: אלה שלא מוכנים לזכות את נתניהו במה שמגיע לו בדין ואלה שתובעים מאתנו להעריץ אותו גם כשהוא נכשל.

השנאה העיוורת לנתניהו, מנת חלקם של אחדים, אינה אלא תמונת מראה של ההערצה העיוורת באותה המידה ממש שרוחשים לו האחרים.

הובטחו כמה מילים בנוגע לאותו ניצחון מסתמן - והנה הזמן לפרוע את השטר: מדובר ב"אמת לשעתה". שלא תבינו לא נכון: הן פתחתי ואמרתי שאני מייחל לניצחון מזהיר ומוחלט ככל שיהיה, גם אם אחת מתופעות הלוואי שלו תהיה תקופת כהונה נוספת לנתניהו. יחד עם זאת, מה אנחנו יודעים באמת על מה שקורה באיראן?

כל מי שקושר כתרים לראש נתניהו, כ"ץ, זמיר, חיל האוויר והמוסד, עושה זאת על סמך התחושה שהתקיפה באיראן משיגה את כל מטרותיה. בפעם האלף: הלוואי שכך יהיה, אבל בינתיים מה שאנחנו יודעים על הנעשה באיראן הוא מה שהדוברים הרשמיים בישראל ובארה"ב מספרים לנו.

חיסולים מוצלחים, הלם ובלבול, תחילת עריקות, השמדה כמעט מוחלטת של חיל הים ומערך הנ"מ, ציד נרחב של משגרי טילים וטילים - כל אלה בצד המעשה.

לרשימה הזאת יש להוסיף כמובן את מה שנראה עתה כטעות פטאלית של האיראנים, לא רק מפני שיכלו (אולי) לחתום על הסכם שהיה משמר את השלטון הנוכחי תמורת הקפאה של תכנית הגרעין, אלא גם מפני שמאז החלה המערכה, הם יורים לכל עבר ומאלצים גם את מי שהעדיפו לשבת על הגדר, לקפוץ ממנה לצד האמריקני-ישראלי.

כל זה בהנחה שהאינפורמציה שאנו מקבלים מהתקשורת הישראלית היא מהימנה ומדויקת. לא שאני חושב אחרת, אבל דווקא לו הייתי מעריץ מושבע של הצמד נתניהו-טראמפ, הייתי נזכר מה אמרו שני אלה על רמת האמינות של אותה תקשורת בדיוק...

נחזור לנושא שבו פתחנו: מאחר שעוד חזון למועד ועדיין אי אפשר לסכם את "שאגת הארי" (הן אפילו על התוצאות של "עם כלביא" עוד מתווכחים כאן), ננסה לסגל לפחות קצת הוגנות והחלת פרמטר שווה על שני הניצים בוויכוח שהיה כאן לחזות הכל: די כבר עם "רק ביבי" ו- "רק לא ביבי", כשאפשר פשוט לקוות שאותו ראש ממשלה ואותו צבא שאחראי לאסון 7 באוקטובר, הם גם מי שאחראים למה שמסתמן כניצחון מדהים באיראן.