מיצרי הורמוז הם עורק האנרגיה המרכזי של הכלכלה הגלובלית, שדרכו עובר חלק משמעותי מסחר הנפט והגז העולמי. עבור המערב וישראל, השליטה ביציבות המיצרים אינה שאלה של יוקרה צבאית אלא של מניעת זעזוע מערכתי שיכול להקפיץ מחירי אנרגיה, לערער שווקים ולפגוע בשגרה הכלכלית של מדינות מפותחות. עבור איראן, מנגד, מיצרי הורמוז הם קלף מיקוח אסטרטגי המאפשר לה לאיים על המערכת העולמית. המאבק בזירה הזו אינו מתמצה בחופש השיט, אלא בשאלה מי מחזיק ביכולת לשבש ולשלוט בזרימת האנרגיה שמניעה את התעשייה, התחבורה והשווקים הפיננסיים ברחבי העולם.
למרות עליונות צבאית, מודיעינית וטכנולוגית מובהקת, ארצות הברית, ישראל ובעלות בריתן אינן מסוגלות להסיר את איום מיצרי הורמוז באמצעות מהלך צבאי חד־פעמי.
מנקודת מבט מבצעית־ימית, שילוב של מוקשים, לוחמה א־סימטרית, מגבלות פיזיקליות ומבנה הסיכון הגלובלי הופכים את המיצר לזירה שבה שליטה מוחלטת אינה יעד ריאלי כל עוד שלטון האייתולות שריר וקיים.
בישראל נוטים לחשוב כי טראמפ פועל מציונות יוקדת, אך לא כך הדבר. מטרת העל של טראמפ היא סין, שמהווה את האתגר האמיתי היחיד על ארה"ב כעת ובעתיד הנראה לעין.
טראמפ מבין כי עורק החיים של כל אימפריה הוא האנרגיה. מי ששולט באנרגיה - שולט בעולם. מסיבה זו הוא שם את ונצואלה כיעד מרכזי. סין השקיעה שנים בטיפוח יחסים שהניבו לה זרימת נפט, וטראמפ פשוט סגר את הברז הזה עבור הסינים. לבנה ראשונה נפלה.
אחרי ונצואלה, טראמפ מסמן את איראן. סין מייבאת כעשרה מיליון חביות נפט ביום, ומהווה את כוח הקניה המרכזי של הנפט האיראני. כחמישית מתנועת הנפט העולמי עובר דרך מיצרי הורמוז. כל זאת, עוד מבלי להתייחס לגז ולשאר המינרלים באיראן.
אחרי שהעורק מוונצואלה צומצם דרמטית, ואחרי שהעורק האיראני יהיה בשליטה אמריקנית - סין תמצא את עצמה בקושי עצום. התעשיה הסינית, מפעלי הייצור ובתוך כך, סקטורים עתירי אנרגיה כמו מרכזי מחשוב ו-AI תקבל מכה אדירה כתוצאה מחסימת עורקי האנרגיה.
זו המלחמה הקרה של טראמפ. משחק שחמט מול סין, ללא עימות צבאי ישיר בין שתי המעצמות.
מוקשים ימיים: נשק פשוט עם אפקט אסטרטגי
מיצרי הורמוז, כאמור, הם מנתיבי השיט החשובים בעולם, אך גם אחד המוגבלים ביותר מבחינה גאוגרפית. רוחבו של נתיב השיט מצומצם, עומקו מוגבל, ותנועת האוניות בו צפויה וניתנת לחיזוי. תנאים אינם מקשים על חופש שיט בזמן שגרה, אך בזמן מלחמה הם אידיאליים עבור איראן. אין צורך בשליטה ימית מלאה כדי לשבש את המיצרים, אלא להכניס לחץ כלכלי ואי-ודאות מתמשכת.
איראן מחזיקה מגוון מוקשים ימיים, בהם מוקשי השפעה הפועלים על בסיס שינויים בשדה מגנטי, חתימה אקוסטית או לחץ מים.
מדובר במוקשים הניתנים לתכנות פשוט יחסית של השהיה, ספירה או סלקציה ולכן אינם מתפוצצים אוטומטית על כל מטרה. בדיוק כמו השלטון עצמו, מטרת המוקשים היא לשרוד זמן, להוות איום מתמיד על היריב - גם אם האיום אינו גדול, ולהאט תהליכים של הצד ההתקפי.
תהליך פתיחת הציר שם הוא איטי, מדורג ומקומי. כל קילומטר נקי דורש אימות חוזר. מספיק פספוס אחד, שהופך לפגיעה בכלי שיט מערבי כדי לגרום לכאוס מוחלט.
טיהור מוקשים לא מתבצע באמצעות ספינות קרב רגילות, אלא על ידי ספינות מיוחדות לניקוי מוקשים (MCM), הבנויות מחומרים בעלי חתימה מגנטית נמוכה כדי להקטין את הסיכון להפעלת מוקשים. כלי השיט הללו הם קטנים יחסית, נעים באיטיות ובעלי יכולת הגנה עצמית מוגבלת, מה שמעמיד אותם בסיכון גבוה מול מערכי ההגנה הימית של איראן.
זה הופך את היכולת לפתוח נתיב שיט מפונקציה של עוצמה התקפית לפונקציה של זמן, סבלנות והגנה רציפה.
איראן בנתה את כוחה הימי סביב פלטפורמות זולות, רבות ומבוזרות. סירות מהירות, כטב"מים וטילי חוף אינם מיועדים להשמיד צי מערבי אלא לאלץ אותו להסס, להשקיע משאבים יקרים ולפעול באיטיות מול הדינמיות של מערכי ההגנה.
גם כישלון טקטי של התוקף יכול להיחשב הצלחה אסטרטגית אם הוא גורם לעיכוב, ביטול או שינוי התנהלות.
איראן מפעילה גם צוללות ננס מדגם Ghadir, המותאמות לפעולה במים רדודים. מדובר בצוללות בעלות משקל של פחות ממאה וחמישים טון ובדרך כלל מופעלות על ידי צוות מצומצם במיוחד של כמה אנשי צוות. הצוללות הללו אינן חסינות לגילוי, אבל קשות יותר לאיתור, כך שהן מאלצות השקעת משאבים משמעותית בלוחמה נגד צוללות ומגבירות את אי הוודאות המבצעית סביב כוחות איטיים וחשופים.
למה לא מנקים בכוח?
טיהור מיצרי הורמוז תחת איום אינו מבצע קצר. זהו תהליך שעלול להימשך שבועות ולמעלה מכך. כל פגיעה בכלי טיהור יוצרת הד תקשורתי וכלכלי. שוקי האנרגיה מגיבים מיידית והלחץ על טראמפ יגדל.
בניגוד לעימות יבשתי, אין כאן נקודת הכרעה ברורה. כל הצלחה מקומית דורשת תחזוקה מתמשכת. כלומר: מה שטראמפ שואף להימנע ממנו בכל כוחו - התבססות כוחות אמריקנים במיצרים. ישראל, כמובן, אינה רלוונטית למצב שכזה, שכן הסיכויים שישראל תשלח כוחות קבועים לאיראן שואפים לאפס.
מיצרי הורמוז אינם בעיה הניתנת לפתרון צבאי חד-משמעי, אלא מערכת שלמה של הגנות זולות ונחותות, אך יעילות. זה אגב, בסיס תפיסת הביטחון של המשטר באיראן. היכולות הצבאיות של איראן נשענות כמעט לחלוטין על כמות ולא על איכות. במקום לייצר טיל אחד חכם ומשמעותי, הם מעדיפים לייצר אלפי טילים זולים יחסית. במקום להשקיע בחיל אוויר מתקדם, הם מעדיפים לייצר נחילי כטב"מים. נכון לעת זו, הניצחון עבור השלטון האיראני הוא לא השמדת והכנעת האויב, אלא שרידות. כך מבחינתם, "עם כלביא" היה ניצחון מפואר וכך הם מקווים לסיים גם את המערכה שנפתחה הבוקר - בשרידות.
הכותב הוא מומחה לזירה האירנית ולשעבר יועצו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון.