300 מטרים. זה המרחק שהפריד בין הבית שנפגע אתמול (מוצ"ש) בלילה מטיל בתל אביב למקלט הקרוב ביותר. 300 מטרים שהייתה אמורה לעבור קשישה סיעודית מלווה במטפלת מארי אן דה ורה, אזרחית פיליפינית בת 32, מרחק שעלה בחייה של המטפלת ובפציעתה של הקשישה.
הבוקר ניסתה מרינה בלייב, בת 68 מתל אביב, להגיע למקלט כששמעה את האזעקה. לא היה לה סיכוי. בדרך הארוכה לשם, התחילה להרגיש לא טוב. איה, הבת שלה, סיפרה להודיה רן מוואלה, שאמא צעקה לה שתרוץ קדימה, שלא תסתכן. שכנה תפסה אותה במקלט וסיפרה שאמא יושבת על ספסל ונחנקת. היא רצה אליה מבוהלת.
שתי נשים קיפחו את חייהן בגלל המרחק הבלתי סביר שהיו צריכות לעבור, בגילן ומצבן הרפואי, עד למקום מוגן ובטוח. המדינה, ששליש מתושביה אינם ממוגנים, יודעת שהצעירים שבהם יוכלו לרוץ תחת אש למקלט שנמצא מאות מטרים מהבית, בעוד היא שולחת את הקשישים למות בדרך לשם.
המטפלת הסיעודית נהרגה כשניסתה לתפוס מחסה במקלט המרוחק, יחד עם רוב דיירי הבניין הישן שהצליחו להגיע אליו בזמן. לקשישה שבה טיפלה ומאושפזת עכשיו באיכילוב, לא היה סיכוי ולכן היא בחרה להישאר בדירה ולשחק רולטה פרסית עם הטילים האיראנים. מכיוון שהיתה מאחורי קירות פנימיים שלא התמוטטו במזל, הצליחו כלוין. ההצלה לחלץ אותה משם פצועה, מוכת הלם, אבל חיה. את מותה של מרינה קבעו במקום.
התראה להישאר במיטה ולקוות לטוב
ישנו פער בלתי נתפס בין היכולות הטכנולוגיות של ישראל בתקיפת יעדים והגנה אווירית, לבין חוסר האונים והיכולת לתת לכל אזרח מרחב מוגן שבו יוכל להרגיש בטוח, גם אם לא במאת האחוזים, כמו שראינו בפגיעה הישירה בממ"ד בבית שמש. אבל כל אדם צריך להיות מסוגל להיכנס למרחב כזה בעת מלחמה.
והנתונים מזעזעים. כ-512,000 משקי בית של אזרחים ותיקים בישראל חיים ללא ממ"ד או מרחב מוגן נגיש. עבור קשיש ממוצע, הגעה למקלט ציבורי בתוך 90 שניות היא משימה פיזית בלתי אפשרית, גם חמש הדקות שחולפות בין ההתראה על הירי מאיראן ועד לאזעקה, לא מספיקות. כך שהאזעקה עבורם היא לא יותר מאשר התראה להישאר במיטה ולקוות לטוב.
רבים מהקשישים גרים בבתים משותפים ישנים, נטולי מקלט וחדר מדרגות ראוי ואין להם מושג או יכולת להתמודד עם הבירוקרטיה, ועל פי העלות הגבוהה הכרוכה בהקמת מרחב מוגן ראוי לשמו. עלות בניית ממ"ד בודד נאמדת ב-140 אלף ש"ח - סכום דמיוני עבור מי שחי מקצבאות זקנה, בעוד המדינה טרם אישרה תוכנית לאומית לסבסוד המיגון שעלותה הכוללת נאמדת ב-9 עד 12 מיליארד שקל.
האנשים שהם שקופים לחלוטין לכוחות ההצלה
כתב האישום החריף ביותר נגד המדיניות הזו הוגש בדוח מיוחד של מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, שפורסם במאי 2024 בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל". המבקר חשף כי למדינה אין אפילו מסד נתונים אחוד המאפשר לאתר קשישים עריריים או מרותקי בית בשעת חירום, מה שהופך אותם לשקופים לחלוטין לכוחות ההצלה.
בסיור מעקב שערך המבקר ביוני 2025 באתרים שנפגעו בפתח תקווה ובהרצליה, התברר כי למרות האזהרות המוקדמות, רשימת ההרוגים והפצועים ממשיכה לכלול אזרחים ותיקים שפשוט לא היה להם לאן לברוח. המבקר הדגיש כי המדינה כשלה לא רק במיגון הפיזי, אלא גם ביצירת רשת ביטחון שתלווה את הקשיש מרגע האזעקה ועד למציאת פתרון פינוי נגיש ומותאם.
גורם המעורה בפרטים אמר לי, "אי אפשר לפנות את כל הקשישים לבתי מלון. המדינה כנראה סומכת על זה שהילדים יקחו אליהם את ההורים". ומה אמורים לעשות קשישים עריריים, או כאלה שילדיהם לא יכולים לארח אותם? לשמוע את האזעקה קורעת את הלב ולהתפלל שלא יאלצו לסיים ככה את חייהם, זרוקים בין הריסות הבית שלהם.