מלחמה בחזית, הפקרה בעורף: יממה בלבד לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ המתריעה על סכנת חיים ממשית לאנשים עם מוגבלות בזמן מלחמה, הטרגדיה הכתה בלב תל אביב. מותה של המטפלת הסיעודית אמש מפגיעה ישירה בבניין מגורים ממחיש את טענת העותרים: עבור מאות אלפי ישראלים, זמן ההתרעה הוא בגדר המלצה בלבד, שכן אין להם שום דרך פיזית להגיע למיגון נגיש.
בעתירה, שהוגשה על ידי מכון ירושלים לצדק והעמותה לקידום הסיעודיים, נחשף נתון מבהיל: כ-20% מאוכלוסיית ישראל (1.8 מיליון אזרחים) הם אנשים עם מוגבלות. אלפים מהם, בהם מרותקי כיסאות גלגלים וסיעודיים, נותרים בבתיהם בזמן אזעקה פשוט כי המקלט בבניין שלהם אינו נגיש או שהדרך אליו אורכת זמן רב מדי.
העותרים ציינו שעל אף שהחוק מחייב היערכות והמדינה מחזיקה במידע רלוונטי - בפועל אין מנגנון אופרטיבי ואין גורם אחד שנושא באחריות, והתוצאה היא הפקרה מסוכנת של האוכלוסיות הפגיעות ביותר בדיוק ברגע שבו הן זקוקות להגנה יותר מכל.
"המדינה לא נדרשת להמציא מדיניות, אלא ליישם את החוק"
העתירה מופנית נגד שרי הביטחון והפנים וועדת העבודה והרווחה, בטענה לפיזור אחריות מסוכן. העותרים דורשים צו עשה שיחייב את המדינה להפעיל מערך פינוי נגיש לבתי הארחה ממוגנים, כולל שינוע מותאם וליווי רפואי. "בלי מערך פינוי מסודר, התרעה של דקות בודדות אינה מספיקה לאדם בכיסא גלגלים", מסר עו"ד גיא אקוקה ממכון ירושלים לצדק. "המטפלת שילמה אתמול בחייה על המחדל הזה".
"אנחנו שקופים, זו רולטה רוסית על החיים שלנו"
הסיפורים מאחורי העתירה מציירים תמונה של ייאוש וחוסר אונים מוחלט. גלי דובש בן ארי מיוקנעם, אמא לאורי בן ה-28 שמתמודד עם שיתוק מוחין סיעודי, מתארת מציאות שבה כל אזעקה היא הימור. "אנחנו גרים בבית ישן והממ"ד לא תקני", היא מספרת בכאב. "בכל אזעקה לוקח לנו המון זמן להתארגן ולהגיע למיגון. המטפל של אורי תקוע בחו"ל ומאז אתמול אנחנו פשוט נשארים בתוך חדר השירותים, כי אין לנו שום דרך להגיע למקום מוגן בזמן".
גלי מוסיפה כי בעבר ניסו לנדוד בין מקומות ממוגנים, אך המשימה הפכה לבלתי אפשרית. "זה היה מסורבל, קשה ומתיש - רולטה רוסית עם החיים שלנו. איך יכול להיות שהמדינה לא מוצאת פתרונות אמיתיים ולא מאפשרת פינוי מסודר או מיגון צמוד? אנשים עם מוגבלות הם פשוט שקופים".
"מרחב מוגן שאי אפשר להיכנס אליו - הוא פשוט לא קיים"
גם רונן גיל, בן 56 מחיפה המאובחן על הרצף האוטיסטי ומתמודד עם מוגבלויות נוספות, מצא את עצמו מופקר מול המטחים האחרונים. בבניין שלו אין ממ"ד, והכניסה למקלט צרה מדי אפילו עבור כיסא גלגלים. "בזמן האזעקות האחרונות זוגתי ירדה למקלט, ואני ואמא שלי פשוט נאלצנו להישאר בדירה", הוא משחזר את רגעי האימה. "סגרנו את עצמנו בחדרים פנימיים בלי שום יכולת להתפנות. פשוט נשארתי בחדר כי לא הייתה דרך פיזית להגיע למקלט".
עבור רונן, המסקנה היא פשוטה וצורבת: "המדינה חייבת להבין שמיגון בלי נגישות הוא לא מיגון. מרחב מוגן שאי אפשר להיכנס אליו - הוא פשוט לא קיים".
העותרים מדגישים כי פנו אינספור פעמים למשרדי הממשלה ולנציבות שוויון זכויות, אך לא זכו למענה אופרטיבי. כעת, כשהדם על המדרכות בתל אביב עוד לא יבש, הכדור עובר לפתחם של שופטי בג"ץ בדרישה להתערבות שתמנע את האסון הבא.