ארץ/עיר: גסיסתה של הקונטרה הירושלמית

מאת ניצן חורש


אחרי שניסתה כוחה ב-21 משחקים (בינתיים) בליגה הלאומית, ניצבת הפועל ירושלים במקום האחרון בליגה. במאזנה 19 נקודות, פער של שש מהקו האדום, וזה עוד בליגה שעובדת על הפרשי שערים.

מעיון בנתונים הנ"ל ניתן להסיק שהניסוי לא עולה יפה עד כה. הפועל ירושלים, כך נראה, היא הקבוצה הראשונה שבורחת לליגה הצפופה הזו, והכיוון דרומה. מי שלפני שלוש עונות עוד נתנה פייטים רציניים בדרבי, ורק בעונה הקודמת נפרדה מליגת העל החדשה, נמצאת במצוקה אמיתית. המיקום שלה לא עושה רושם של זמני, כמו שאר השיבוצים הטבלאיים בלאומית. כבר יותר מדי זמן שהפועל ירושלים מוכיחה שהיא לא מסוגלת לנצח משחקים בליגה הזו. לא גרועה בהרבה מהיריבות - פשוט אין לה קבוצה שלוקחת נקודות.

הפועל ירושלים אינה מועדון כדורגל מפורק. היא גם לא הקבוצה הענייה בליגה. אין לה את הסגל החלש בליגה. משחקים בה שחקנים לגיטימיים. שחקני בית גם. יש לה קהל אוהדים אמיתי ואדוק. חתיכת מסורת רצינית. צבע. היא קבוצה חשובה, בעיקר משום שיש לה, היסטורית, עמדה פוליטית עירונית. הקונטרה שהעמדה הזו הציבה לבית"ר לאורך השנים, מובחנת בהרבה מיריבויות עירוניות אחרות כמו אלו של תל אביב, חיפה, או פתח-תקווה. בעיר מוטרפת ולאומנית, הפועל ירושלים שמרה בציפורניים על היותה אנטיתזה ללאומנות המתלהמת הבית"רית.

אבל בעונות האחרונות, הפכה הפועל ירושלים הגאה לקבוצה של מקבצי נדבות. מי שהולך לישון עם איש כמו ויקטור יונה, על תקן דמות ייצוגית וסמכות תפעולית, שלא יתפלא שהוא מתעורר על הדשא של מג'דל כרום. האפיל של הפועל ירושלים התערער והפך מעורר רחמים, כשהמעשים בפועל לא הותירו הרבה מקום לתקווה: היו"ר יורק על אוהדים, הולך מכות בכניסות למגרשים, מטיל קנסות פסיכיים על ילדים בני 18 וחצי, מסדר משרה מנופחת לידידו מישל דיין, ובסוף הולך לטלוויזיה להסביר את עצמו בשפה שדורשת כתוביות תרגום. עידן טל, הנכס היחיד שגדל במועדון זה שנות דור- שוחרר, הכסף שגייס הבעלים סאסי הספיק לאושיות בסדר הגודל של מחמוד סלמן ואמיר ("הגרזן") גולה. יונה דאג להפוך את המעט הזה לכלום של ממש כשוויתר על יוסי מזרחי, שהפליא לעשות בעמדת המאמן.

משם, ועד למחזה של 500 אוהדים בטדי הענק, הריק והקפוא של העונה, הדרך באמת לא היתה ארוכה מדי. המודל של חזוס גיל ואתלטיקו מדריד בספרד זוכה לוורסיה ירושלמית אסלית. ומה שהכי מוזר: גם היום, כשהפועל ירושלים מנסה למצוא כוחות אחרונים כדי להציל את עצמה, היא מנסה להיאחז דווקא בפליטי היריבה העירונית. אם אורי ויוסי עוד הוכיחו עצמם, הבחירה התמוהה בדני נוימן כמאמן והניסיונות הכושלים לעוט אחר כל משוחרר טרי מהסגל בית"ר, כאילו הוא הרונן שוויג הבא, הם בבחינת התבטלות מוחלטת. אם נגזר על הפועל ירושלים למות, אז לפחות שתמות עם מעט גאווה. ובקיצור: סרגיי טרטיאק הוא לא התשובה.