בין הארמדה לדיפלומטיה: למה "זה מרגיש קרוב" ולמה עדיין לא בטוח שטראמפ ילחץ על ההדק דווקא היום?

כדי להבין אם תקיפה באמת עומדת בפתח, צריך להרים את הראש מהרדארים ולהסתכל על מה שמתרחש במסדרונות הממשל האמריקני ועל הפער המכוון בין "מה שרואים" לבין "מה שמחליטים".

סימן אחד שמקפיץ את מד המתח הגיע מירושלים עצמה: ארצות הברית אישרה יציאה מרצון של אנשי צוות "שאינם חיוניים" מנציגויותיה בישראל ובני משפחותיהם, והמליצה לאזרחים לשקול יציאה כל עוד טיסות מסחריות זמינות.

בתוך ההודעה הרשמית מופיע גם הנימוק "טרור ואי שקט אזרחי" (civil unrest ע"ק) ביחס לישראל והגדה המערבית ניסוח שמרגיש, לפחות כלפי חוץ, לא תמיד יושב בדיוק על מצב השטח היומיומי ובעיקר אף איזכור לאיראן, מה כן? זה יושב מצוין על ההיגיון הבירוקרטי של מחלקת המדינה: "לייצר מרחב ביטחון" לפני אירוע שעלול לשבש תעופה, תחבורה ושירותים קונסולריים.

סימן שני הוא מה שקורה בבית הלבן גם כשהציבור לא רואה בלו"ז: מפקד פיקוד המרכז האמריקאי, האדמירל בראד קופר, תדרך אמש את הנשיא על אפשרויות צבאיות מול איראן, כשבפגישה נכח גם יו"ר המטות המשולבים הגנרל דן קיין.

זה רגע חשוב: כשהמפקד שאמור להפעיל את המבצע נכנס לחדר הסגלגל ומדבר "מטרות ואפשרויות", המשמעות היא שהמנגנון המבצעי כבר על השולחן גם אם הפקודה עדיין לא התקבלה.

ובאותו זמן ממש וזה הפרדוקס של השבוע הזה הדיפלומטיה לא נעצרה. השיחות בז'נבה הסתיימו בלי הסכם, אבל המתווכים מעומאן דיברו על "התקדמות משמעותית", ודווח על הכנה לשיחות טכניות בווינה בשבוע הבא. במילים אחרות: ארצות הברית מחזיקה שתי ידיות בו־זמנית ידית הלחץ הצבאי וידית המו"מ ומנסה למצות את שתיהן עד הקצה.

כאן נכנס משתנה שלישי, שאי אפשר להתעלם ממנו: הפוליטיקה הפנימית של טראמפ והקואליציה שלו. סגן הנשיא ג'יי די ואנס, בריאיון ל"וושינגטון פוסט", ניסח קו ברור: גם אם יהיו תקיפות, "אין שום סיכוי שניגרר למלחמה במזרח התיכון במשך שנים, בלי סוף באופק".

הוא גם מציג את עצמו כמי שנשאר סקפטי כלפי התערבויות צבאיות מעבר לים. הוא גם ייפגש הערב (שעון ישראל) עם שר החוץ העומאני לתדרוך על שיחות ז'נבה בהם תיווך האחרון.כלומר: בתוך ממשל טראמפ עצמו יש מי שמנסה לשדר לבסיס, לקונגרס ולשוקי העולם גבול ברור בין "מכה" לבין "בוץ עיראקי נוסף".

במקביל, במחנה maga של המפלגה הרפובליקנית מתנהל ויכוח רעיל סביב סוגיית ארצות הברית "נגררת" לעימות. אם טראמפ יבחר לתקוף, הוא יצטרך לבחור לא רק מועד ומטרות אלא גם מסגור פוליטי: האם הוא "מונע נשק גרעיני" במסגרת אינטרס אמריקני, או "מציל בעלת ברית" בתגובה להסלמה?

כאן נכנס גם לוח הזמנים של הנשיא. טראמפ יבקר הלילה (שעון ישראל) בטקסס כדי לקדם מסרים כלכליים ואנרגטיים ולהשפיע הפריימריז השונים לקראת בחירות אמצע הקדנציה.

זה לא מונע החלטה צבאית אבל זה כן משפיע על "הבמה" והתזמון: נשיאים אוהבים לשלוט בסיפור. ואם אפשר להחזיק את המתח, להמשיך משא ומתן, ולתת לאיראנים עוד "חלון אחרון" תחת איום אמין זה בדיוק סוג העסקה שטראמפ אוהב.

• סימנים תפעוליים: הרחבה נוספת של יציאת אנשי צוות/משפחות, סגירות תעופה, והודעות חריגות של שגרירויות ומדינות זרות.
• שינוי טון מצד הבית הלבן: מעבר מכל האופציות על השולחן לשפה של דד ליין שעתי ברור, הכרזה על "כשלון דיפלומטיה" או "הגנה על אמריקה".
• בשבת באחוזתו כינוס פוליטי של maga: אם טראמפ בוחר לתקוף, הוא ירצה מינימום התנגדות פומבית במחנה שלו או לפחות נרטיב שמיישר קו עם האמירה של ואנס על הימנעות ממלחמה ארוכה, כך שנשאלת השאלה האם יצא למלחמה בזמן כינו שכזה?

השורה התחתונה: המתכת כבר באזור, התדרוכים כבר בחדר הסגלגל, והפינוי הדיפלומטי כבר על המסילה. אבל דווקא בגלל זה, לא בלתי סביר שטראמפ ינסה למצות עוד קצת את ההרתעה כדי לסחוט ויתור לפני שהוא הופך את האיום למעשה. וכמו תמיד נסייג - הכל יכול לקרות בכל רגע.