בלון חנקן או בלון חמצן - זו לא רק שאלה טכנית, אלא נקודת הכרעה משפטית באסון שאירע בבתי הזיקוק באשדוד, בו נספו שתי עובדות לאחר שככל הנראה חוברו למכלים שלא סיפקו חמצן. המשטרה כבר בחרה במונח "רצח באדישות". אבל התיוג הזה אינו סיסמה. תיקון 137 לחוק העונשין הידוע גם בכינויו "הרפורמה בעבירות ההמתה" עיצב מחדש את התפיסה המשפטית, ויש שיאמרו גם התודעתית, כפי שאסביר במאמר זה.
ההבחנה בין "אדישות" ל"קלות דעת" חדלה להיות ויכוח תיאורטי והפכה למעבר בין תקרות ענישה שונות בתכלית. כיום, רצח "בסיסי" יהיה בכוונה או באדישות ועונשו המירבי מאסר עולם, לעומת "המתה בקלות דעת" שעונשה המרבי 12 שנים, ומול גרימת מוות ברשלנות שעונשה המרבי 3 שנים. זו בדיוק ההחמרה הערכית של הרפורמה, אדישות לחיי אדם הושוותה במידה רבה לכוונה.
כאן נכנס המבחן האמיתי שדורש הבחנה משפטית דקה מבלי להיגרר לפולמוס הרגשי שנלווה מטבע הדברים לעניין. הן אדישות והן קלות דעת דורשות מודעות לאפשרות המוות, כשההבדל הוא בעמדה כלפי התוצאה: קלות דעת היא נטילת סיכון בלתי סביר "מתוך תקווה להצליח למנען", ואילו אדישות היא שוויון נפש לאפשרות שהמוות יקרה. לאחר הרפורמה הודגש כי "התקווה" אינה יכולה להיות בדיעבד, אלא חייבת להישען על עוגן עובדתי בזמן אמת. אחרת, היא מתפוגגת לאדישות.
והנה החידוש שנדרש דווקא בזירות תעשייתיות. "תקווה" אינה רגש, אלא תשתית עובדתית. אני מציע לראות בה מבחן דו-שכבתי, מבחן התקווה המוסדית. שכבה ראשונה - האם נבנתה מראש מערכת מניעה אמיתית שמצדיקה תקווה (נוהלי מילוי וזיהוי, בדיקות התאמה, תיעוד, בקרה כפולה, מנגנון של עצירה בעקבות הגעה לקו אדום). שכבה שנייה - מה נעשה כשנדלקה נורת האזהרה (חריגה, תלונה, חוסר התאמה, דוח ביקורת). אם השכבה הראשונה לא קיימת, או שהשנייה נרמסת שוב ושוב, "קיוויתי שלא יקרה כלום", לאחר הרפורמה זו כבר שאלה של אדישות. מנגד, ייטען שבמערכת תעשייתית מורכבת אין אדם אחד שאפשר לייחס לו אדישות, אלא שדווקא לכך נועדה שרשרת הפיקוד, להפוך אחריות מפוזרת לאחריות ממוקדת.
השאלה מי אחראי אינה רק פלילית - אלא גם מוסרית
בפרשת בתי הזיקוק באשדוד, התשובות לשאלות הללו יקבעו הכול. אם יתברר שמדובר בטעות נקודתית חריגה, בתוך שרשרת אספקה סבירה, ללא אינדיקציה מוקדמת לסיכון וללא פערי בקרה מהותיים - הסיווג הטבעי ייטה לרשלנות (ואולי לעבירות בטיחות נלוות). אם יתברר שהתקיימה מודעות קונקרטית לסיכון של ערבוב גזים, שניתן היה למנוע בקלות באמצעות בדיקה פשוטה, אך נמנעו ממנה כדי לחסוך זמן או עלויות, זו כבר נטילת סיכון בלתי סביר שקשה להצדיק בה "תקווה" אמיתית, והדיון יעבור לקלות דעת ואף לאדישות, לפי עוצמת הראיות למודעות ולהמשך פעולה.
לבסוף, יש לזכור כי גם "רצח" יכול להיעשות במחדל, אם קיימת חובה לפעול והפרתה היא שמאפשרת את התוצאה. מקור החובה יכול לנבוע מחיקוק, מתפקיד, מיחסי תלות, או מיצירת הסיכון עצמו, ובמערכות תעשייתיות החובה אינה "מוסרית" בלבד, אלא פונקציונלית. כלומר, מי שמחזיק בשליטה על מנגנון הבטיחות, מחזיק גם באחריות הפלילית כאשר הוא מפקיר אותו.
שתי נשים הלכו לעבודה ולא חזרו. השאלה מי אחראי למותן אינה רק פלילית, היא מוסרית. זו תמצית המסר של תיקון 137: החברה אינה מוכנה עוד לקבל "תאונות" שמקורן בקיצור דרך צפוי. ההבחנה בין "קיוויתי" לבין "לא היה לי אכפת" היא מדיניות. ובמקרה כמו בבתי הזיקוק באשדוד היא גם גבול מוסרי חדש שהמשפט הפלילי מבקש לאכוף, בזהירות, אך בתקיפות, תחת חזקת החפות.
הכותב הוא דוקטור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. בעל משרד עורכי דין שעוסק במשפט פלילי - צווארון לבן - זכויות אדם