היום, 26 בפברואר, אנחנו מציינים כאן באזרבייג'ן 34 שנה לטבח חוג'אלי. זה איננו עוד תאריך בלוח השנה. זה יום שבו הזיכרון חוזר במלוא עוצמתו. ב־26 בפברואר 1992 חוליות של בדלנים ארמניים רצחו 613 מתושבי הכפר האזרי חוג'אלי. בין הנרצחים היו נשים, קשישים ו־63 ילדים. עשרות הוכרזו נעדרים, מאות נחטפו לשבי, ורבים מהם לא שבו. מי שראה את המקום באותם ימים סיפר על תמונות שקשה לשאת גם היום. משפחות שניסו להגן בגופן על ילדיהן ולא הצליחו. אנשים שנורו מטווח אפס. אכזריות חסרת הבחנה.
כאשר ראיתי את התמונות ושמעתי את הסיפורים מ־7 באוקטובר בישראל, לא צפיתי בהם כאדם מהצד. לא רק משום שאני יהודי. צפיתי בהם כאדם שחי בתוך זיכרון לאומי של טבח אכזרי שבו נרצחו מאות אזרחים. התחושה הזו לא הייתה אישית בלבד, אלא משותפת לרבים כאן.
כאשר שמענו כאן על האסון בישראל, על משפחות שנרצחו בבתיהן, על ירי מטווח אפס, על ילדים שנרצחו בדם קר, משהו בנו רעד. לא מתוך פוליטיקה. לא מתוך ניתוח מדיני. אלא מתוך זיכרון. הזוועה הייתה מוכרת לנו.
בימים שאחרי 7 באוקטובר הגיעו רבבות אזרחים פשוטים לשגרירות ישראל בבאקו. לא הייתה קריאה רשמית, לא ארגון מתאם. אנשים פשוטים הגיעו עם פרחים, עם נרות, עם צעצועים לזכר הילדים. הם עמדו שם בשקט עם דגלי שתי המדינות. זו לא הייתה הצהרה גיאופוליטית. זו הייתה חמלה של עם שמכיר את הכאב.
כיהודי וכרב קהילה שחי כאן שנים רבות, אני רואה יום יום את החיבור המיוחד בין יהודים לאזרים. אנחנו חיים כאן בשלום ובהרמוניה כבר דורות. הקשר הזה איננו רק אינטרס ביטחוני או כלכלי. הוא נשען גם על חוויה משותפת של עמידה מול טרור שמכוון כלפי אזרחים חפים מפשע.
בשנת 2024 הונחה אבן הפינה לאנדרטה בחוג'אלי המשוקמת. גם בישראל קמה אנדרטת קיר המכוניות, עדות אילמת למכוניות שנורו ונשרפו עם יושביהן. אנדרטאות אינן רק זיכרון לעבר. הן אמירה לעתיד. הן מזכירות לנו שלא נכנענו, שלא נעלמנו, שלא ויתרנו על החיים.
בתורה נאמר: "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע". הפסוק הזה אינו רק מצווה עתיקה. הוא קו מוסרי ברור. רצח אזרחים חפים מפשע אינו עניין לדיון תיאורטי. הוא חציית גבול.
אינני משווה בין טרגדיות כדי למדוד מי סבל יותר. אך יש רגעים שבהם עם אחד מזהה את כאבו של עם אחר מבלי להזדקק להסברים. כך הרגשנו כאן כלפי ישראל ב־7 באוקטובר.
דווקא בתקופה שבה הקשר בין ירושלים לבאקו ממשיך להתחזק גם ברמה המדינית, חשוב לזכור שהשותפות שלנו אינה מתחילה בהסכמים. היא מתחילה בזיכרון, בחמלה ובאמונה שהחיים חזקים מן הטרור.
הכותב הוא רבה של הקהילה הספרדית בבאקו