אם מישהו לא יקבל החלטה אמיצה, עוד נחגוג גם את פסח בממ"ד

להמתנה חוקים משלה, תשאלו את מי שעדיין זוכרים כאן את מלחמת ששת הימים. אז עדיין לא היו ממ"דים, אבל היו שקי חול שאותם מילאו תלמידי תיכון למקרה שהמצרים ינסו לכבוש את תל אביב, כמו שהתרברב נאצר.

כל עוד ההמתנה מתמצית במהדורות חדשות שכותרותיהן "מתיחות שיא", ניחא. הבעיה היא שזה מתחיל לחלחל כבר אל המעגל השני: מתחיל עם ביטול חופשות, נמשך באי רכישה של תחפושות עד לרגע האחרון וביטול אירועים ומסיבות - ומשם לביטול הזמנות במסעדות, כרטיסים להופעות ועוד תופעות שכמעט כל אחד מאתנו פוגש בכל אשר יפנה.

אם זה נשמע למישהו כמו צרות של עשירים, בבחינת "אוי אוי אוי, נדחה את הוויקאנד בפראג..." אז ממש לא: המעבר ממצב שבו החרדה הגדולה ביותר לקראת פורים הייתה שירד גשם, למצב שבו חרדים מ"רולטה איראנית" כמו בתחילת הקיץ שעבר, משפיע על כולנו: כשזוג מבטל הזמנה במסעדת יוקרה, מי שסובל לבסוף הוא עוזר הטבח.

הבעיה היא שזה לא תלוי בנו. אל דאגה, אין פה שום כוונה לחזרה על כל וריאציה אפשרית על הנושא: "בסופו של דבר זו החלטה של איש אחד", אלא רק להביט בהתפעלות מסוימת על מסך העשן שאופף אותנו ומחבר באופן פרדוקסלי בין אזרחי איראן לאזרחי ישראל.

קחו את אירועי הלילה האחרון: מצד אחד שמענו את וויטקוף מבטיח שלא יהיו עוד הסכמים שיש בהם "אזור דמדומים", מה שמלמד שמישהו הפיק כבר את הלקח מהסכמי הפסקת המלחמה בעזה (מה קורה עם זה באמת, חמאס כבר מתפרק מנשק מרצונו החופשי?).

מצד שני "פקידים" מאותתים לכך שארה"ב תשאף, אם ייחתם הסכם גרעין חדש, להתחיל בשיחות גם על נושא הטילים הבליסטיים והפסקת התמיכה בטרור... והרי אין יותר "שלב ב' בעזה" מזה.

גם אצל מקורות רשמיים יותר, המסר מבלבל: בכירים אמריקאים (שר החוץ מרקו רוביו, למשל) מדברים על כך שלא רק הגרעין אלא גם נשק קונבנציונלי הוא איום על ארה"ב ואזרחיה, שזה הכי "מלחמה לא חשוב על מה" שיש. מצד שני, דואגים להדליף לוול סטריט ג'ורנל שאיראן לא החלה לבנות מחדש את מתקני הגרעין, למרות שרק אתמול הפיצו צילומי לוויין שמוכיחים בדיוק אתת ההיפך.

מבולבלים? זאת בדיוק המטרה - ככה בונים עמימות במקומות שלא התברכו ביכולת לשלוח את ניסים ואטורי למיקרופון כדי לאיים במה שיש או אין, על פי מקורות זרים, במפעל הטקסטיל שליד דימונה.

רק שמה שטוב לאמריקאים לא בהכרח טוב לאזרחי ישראל, שעבורם עצם ההמתנה הופכת מתקווה למועקה. אומרים שלנתניהו יש השפעה מיוחדת על טראמפ? הלוואי שזה יתברר כנכון - בינתיים נדמה שההשפעה העיקרית שלו על הנשיא האמריקני היא בכך שהדביק אותו בדחיינות, בחוסר יכולת קבלת ההחלטות המפורסם שלו.

זה לא אומר כמובן שמה שאנחנו צריכים לייחל הוא הוא מלחמת גוג ומגוג, אבל ככל שמרבים להרהר בסוגיה האיראנית, זו נראית כאלטרנטיבה הפחות גרועה, גם אם תגבה מחיר כואב בטווח המיידי.

למה? כי בהנחה שהמתיחות הקיימת לא תוכל להתקיים עוד זמן רב, הרי שהאופציות הן כניעה מוחלטת של איראן בכל הנושאים שעל הפרק, משהו שקשה מאוד להאמין שיקרה (הלוואי) או הסכם חלקי. הסכם שכזה הוא התגשמות כל סיוטי הלילה של ישראל.

כלומר, איראן תדחה בכמה שנים את תכנית הגרעין שלה אבל לא תזנח אותן. היא תישאר עם ארסנל הטילים הבליסטיים שברשותה (שכבר ראינו עד כמה פגיעתם עלולה להיות קטלנית - עכשיו תארו לכם חודשיים ולא שבועיים במצב בלתי נסבל שכזה) ותוסיף לשדרג ולשכלל אותו.

במקביל יוסרו הסנקציות, כך שהמשטר האיראני, שגם במצבו הכלכלי הגרוע מצליח להעביר מימון לשיקום ארגוני טרור כחיזבאללה, יזכה לתזרים מזומנים משופר שיישמר מצב של "ערב 7 באוקטובר" בגבול הצפון.

נדמה שלא צריך לשכנע מדוע זה מצב איום ונורא לישראל, שמן הסתם תאבד, כחלק מהסכם שכזה, גם את חופש הפעולה ליזום מתקפת מנע של חיל האוויר באיראן (למשל). מצד שני, כשהאלטרנטיבה היא להיתפס בידי עולם צבוע כגורם שמחרחר מלחמה ומסכן את שלום העולם (אנחנו ולא הפונדמנטליזם האסלאמי!) הבחירה תהיה בין רע לגרוע.

ברור שכל זה צריך להיעשות בחוכמה. הסעיף האחרון דלעיל הוא סיבה טובה דיה לכך שאסור שישראל תיראה כמי שגוררת את טראמפ למלחמה שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקני (והרי יום יבוא ויישבו בבית הלבן נשיא או נשיאה דמוקרטים). כלומר - יש לעשות הכל כדי לתמרן בין דימוי לאינטרס, בין דיבור רך לעמידה על שלנו.

מדובר בג'וב במשרה מלאה, שלרוע המזל תופסת את ראש הממשלה בזמן בחירות, שבו לא רק משפטו המפורסם גוזל מזמנו וממרצו, אלא גם נושאים כמו חוק הפטור מגיוס ואפילו רפורמת המכסים של סמוטריץ', בשעה שחברי מפלגתו משתגעים מריח הפריימריז.

שני לקחים שלמדנו ממלחמות ישראל בעבר: הראשון הוא שכאשר שיקולים של פוליטיקה הפנימית מכתיבים את האסטרטגיה האזורית, קורים אסונות (כמו ממשלת גולדה ודיין ערב מלחמת יום הכיפורים).

השני הוא שגם תקופת המתנה בלתי נסבלת, שמסתיימת בתמרון מוצלח מול האויב והכנעתו לבלי תנאי (כמו במלחמת ששת הימים), אינה ערובה לכלום.

הניצחון במלחמת ששת הימים היה הזדמנות פז לשנות נתיב של סכסוך בן 50 שנה. היעדר מעשה מדיני שנשען על השיקול האלקטורלי שזיהה שהעם נוטה ימינה (מדהים עד כמה הרטוריקה הפנימית הייתה דומה) הוליד אמירות כמו מוטב "שארם אל שיח בלי שלום מאשר שלום ללא שארם אל שיח" (משה דיין 1971).

האמירה קרסה פעמיים - פעם אחת במחדל יום הכיפורים, כחלוף שנתיים, ובפעם השנייה כחלוף פחות מעשר שנים, עת היה דיין מאדריכלי הסכמי קמפ דיוויד.

יתרה מזו, אותו שיקול נפסד שגרם לקיסינג'ר לאבחן בצער שבישראל מדיניות הפנים היא מדיניות החוץ, המשיך להזין את הסכסוך שיילבש לימים את דמותה של איראן כמעצמה אזורית רבת שלוחות וחמושה בטילים בליסטיים, על סף פריצה לנשק גרעיני.

"מי שמסרב ללמוד מההיסטוריה נגזר עליו שיחיה אותה שוב", גורסת האמירה שמיוחסת לפילוסוף הספרדי-אמריקאי ג'ורג' סנטיאנה. אבל מה עם מי שלומדים רק מחצית מהלקח ההיסטורי?

את זה של הסכם מינכן נדמה שלמדנו היטב (למי שזוכר את נאום "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה" של אריאל שרון, שהרתיח את ג'ורג' בוש הבן) את זה שגם ניצחון עלול להפוך לניצחון פירוס, נדמה שאנו לומדים עדיין בכל פעם מחדש:

ממלחמת ששת הימים, דרך שחיקת הניצחון הלא מוחלט בעזה ועד לחוסר תכנון מוחלט באשר למה שיקרה ב"יום שאחרי" (ביטוי שנשחק עד זרא במהלך המלחמה בעזה, אבל היום מבינים מה רב המחיר שאנו משלמים על חוסר העיסוק בו) מול איראן, כלומר, בהנחה שתקופת ההמתנה הנוכחית לא תסתיים, חלילה, בהסכם.