שני דברים הפתיעו אותי בתגובות לידיעה על הפציעה הקשה של בנו של מנסור עבאס בתאונה: כמות התגובות של שמחה לאיד ושל איחולים שדברים נוראים יותר יקרו לו ולמשפחתו, ומנגד כמות התגובות התומכות והאמפתיות, גם מימין וגם משמאל, שקוראות לשים את האנושיות והחמלה כלפי אדם ששוכב פצוע ומונשם מחוץ למגרש הפוליטי.
בשנה האחרונה אני לוקח חלק במיזם "הדיבור", מיזם שמטרתו להילחם בשיח רעיל ומקטב בישראל. בעיקר בשיח של פוליטיקאים, שלפעמים נראה שתופסים את הגדלת הקיטוב כחלק מהגדרת התפקיד שלהם, אבל לא רק. אחד המאפיינים הבולטים שאנחנו ב"דיבור" מזהים בשיח הרעיל הוא נטייה להכללות ולחוסר יכולת כמעט מוחלט לגלות אמפתיה כלפי הצד השני. חוסר היכולת הזה קיים בשני צדי המפה הפוליטית, אבל כל צד מבחין בו בעיקר כשהוא מופיע אצל האחר.
אם מחפשים נקודת אור בעולם הטוקבקים והתגובות הקשוח, אחד הדברים המעודדים שניתן היה להבחין בהם במעבר על הטוקבקים (אל תנסו את זה בבית) הוא שאם מודדים פופולריות במבחן הלייקים, התגובות המזדהות והאמפתיות לבנו של עבאס זכו לתמיכה רבה יותר מצד הגולשים. אני מניח שרוב הגולשים שהגיבו על הידיעה, גם תגובות שמעידות על אמפתיה בסיסית, אינם מצביעים לעבאס, ורבים מהם גם אינם מחבבים במיוחד את עמדותיו. יתרה מכך יש סיכוי סביר מאוד שראשי המפלגות שלהן הם מתכוונים להצביע אף הצהירו שלא ישבו איתו בממשלה. ועדיין, האנושיות גוברת אצלם על העמדה. הם מבינים שיש דברים שנמצאים מחוץ למגרש הפוליטי, וההבנה הזו, בעיניי, היא אחת ההבנות החשובות ביותר באקלים הנוכחי.
יש בעיה גדולה באופן שבו רבים מאיתנו מתבוננים באסונות ובטרגדיות בישראל. המעורבות הפוליטית העמוקה שלנו, שבנסיבות אחרות היא מקור לגאווה, הפכה לעדשה שמצמצמת את היכולת שלנו לראות סבל אנושי פשוט: גם מול כאב אנחנו מחפשים קודם כל משמעות פוליטית. כך, כשמתרחש אסון, התגובה האינסטינקטיבית היא לא חמלה אלא בדיקה, האם האירוע מחזק את הדעה שלי ואת המחנה שלי? האם הקורבנות שייכים ל"שלנו" או ל"שלהם". רק אחר כך, אם בכלל, מגיעים העצב והאמפתיה.
כשנער חרדי בן 14 נדרס במהלך הפגנה נגד גיוס חרדים, רבים בישראל, במקום להתאבל על אובדן חייו של נער ועל הכאב של משפחתו, מיהרו להשתמש באירוע כדי לגנות את מה שכינו "זילות חיי אדם בקרב החרדים". "הם אומרים נמות ולא נתגייס - אז פלא שהם הורגים את עצמם ככה?", שאלו לא מעטים. גם כשמתנחל נרצח וערוצי החדשות המרכזיים מסקרים זאת, יש מי שבצד השמאלי של המפה שבמקום להישיר מבט לטרגדיה ולהתאבל על החיים שנלקחו לפני הדיון הפוליטי, ממהר להשתמש באירוע כדי להביע עמדה: "הם הביאו את זה על עצמם. שייצאו משם ואז זה לא יקרה".
התופעה הזו היא לא נחלת הימין או השמאל בלבד. היא חוצה מגזרים ועמדות: היא אמנם נובעת מאכפתיות פוליטית, אבל לפעמים נראה שמרוב אכפתיות פוליטית נעלמת היכולת לאמפתיה. נכון, קל יותר לכעוס מאשר לכאוב. קל יותר לומר "אמרנו לכם" מאשר "משתתפים בצערכם". אבל זו גם תגובה פחות אנושית ולפעמים גם פחות מוסרית. כמובן שאין כאן קריאה להתעלם מההיבט הפוליטי של הדברים. לפעמים (לא במקרה של בנו של עבאס כמובן) יכול להיות שלטרגדיות יש הקשר פוליטי. יכול להיות שיש להן סיבות, אשמים ומסקנות שצריך להסיק. אבל יש גם סדר נכון לדברים: לפני הניתוח והמסקנות, יש כאב. לפני הוויכוח, יש בן אדם.
לא בעיה פוליטית - בעיה אנושית
כשאנחנו ממהרים מדי לשאול מה האירוע "מוכיח" פוליטית, אנחנו לא רק מפרשים את המציאות אנחנו - גם מעצבים את עצמנו. לאט לאט אנחנו מתרגלים לראות בני אדם רק דרך משקפיים של מחנות ומפלגות, עד שהחמלה שלנו נעשית מותנית לחלוטין. היא הופכת להיות תלויה בזהות, בדעה ובשייכות.
הרבה פעמים, כשאנחנו במיזם "הדיבור" מדברים על השיח בישראל ועל האופן שבו אנשים מתבטאים, נשמעת כלפינו הטענה: "אבל למה אתם מתעסקים ב'נימוס' כשיש סוגיות הרבה יותר דחופות? זה מה שחשוב עכשיו? דיבור נכון ונימוס?".
אז זהו, זה לא רק עניין של נימוס בסיסי ושל טעם טוב. חברה שלא מצליחה לכאוב קצת לפני שהיא מתווכחת, שהופכת טרגדיות נוראות לטיעון, פוגעת גם בבסיס המוסרי שהיא נשענת עליו ומסתכנת באובדן של היכולת שלה לחיות יחד.
אמנם התגובות האמפתיות לבנו של מנסור עבאס, גם מקרב מתנגדיו, מזכירות שיש עדיין רבים שמבינים שיש רגעים שבהם האנושיות קודמת לפוליטיקה. אבל אלו שלא, אלו שהופכים פציעה של ילד לעוד הזדמנות להתנגח ביריב פוליטי ולהראות כמה הם צודקים, מראים לנו עד כמה הבעיה שלהם היא לא בעיה פוליטית, היא בעיה אנושית.
הכותב הוא חלק ממיזם "הדיבור"