הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי קיימה היום (שלישי) דיון בנושא מדיניות האכיפה וההליכים המשפטיים בעבירות מין. הדיון נערך בראשות ח"כ מירב כהן ובהשתתפות פרקליט המדינה, עו"ד עמית אייסמן. במהלך הדיון העידה ש', שסיפרה כי נאנסה על ידי אביה וכי הרתה לו. לדבריה, הילדה שנולדה נפטרה.
"נאנסתי על ידי אבא שלי, עד שנולדה לי ילדה ממנו שנפטרה", סיפרה ש'. "אמא שלי גם התחילה לאנוס אותי. כשאמרתי לחוקרת שאני מתלוננת כי מתה לי פה ילדה, ואני לא מסוגלת להביא ילדים לעולם. סעדתי את הילדה הזאת שנה בבית חולים לא היו לי חיים, התמודדתי עם המצב בזכות סמים".
ש' המשיכה: "התנקיתי מאלכוהול, מסמים ומזנות, הוא הביא אותי למצבים האלה. הוא אמר לי לעבוד בזנות כדי להביא כסף לבית. תוך כדי שאני נכנסת לגמילה מהסמים אני שואלת את השוטרת איפה התיק עומד, היא אומרת לי לבטל את התלונה כי לא ייצא מזה כלום".
"בבית המשפט אונסים אותך מחדש"
"10 שנים אני מנהלת תיק שגמרו לי את החיים", תקפה ש' את הוועדה. "לפרט תיאורים של איך נאנסתי, איך נכנסתי להריון. תשימו לב למה שקורה איתנו. אנחנו עוברים אונס זה דבר אחד, מגיעים למשטרה עוברים עוד פעם אונס. ביומיום רואים את האנס. בבית המשפט אונסים אותך מחדש ואומרים לך כמה את זונה ואשמה ופיתית אותם".
"יש בחורה שהייתה רוצה להיאנס? גבר שהיה רוצה להיאנס? לא נתנו לנו זכות לשמור על הגוף שלנו. כשבאים ואומרים שזה ההורים שלי, צריך יותר מזה? איפה המשטרה, הפרקליטות והבית משפט לסיים את זה מהר? אני עשר שנים בתוך התיק הזה ודוחים אותי ודוחים. אני צועקת בלילות. אני לא מסוגלת לעשות המון דברים בחיים. לא האמנתי שאני אצליח לשבת פה. הייתי צריכה להגיע לחברי כנסת שיעזרו לי לזרז את התיק הזה, ויש לי לפחות עוד שנה עד שהוא ייגמר".
ש' המשיכה לספר על מצבה הקשה: "לכל האחים שלי יש ילדים, וכל המשפחה מחקה אותי כי אני אשמה. לי לא יהיו ילדים. לא יהיה מי שיקרא לי אמא. אני לא מסוגלת לחשוב על להיכנס להריון וללדת. אני מודה לאלוהים שהילדה הזאת לא חיה. מה הייתי אומרת לה? שאני אמא שלה? שאני אחותה? אני עומדת על הרגליים ומנסה לראות איך אני מתמודדת עם זה שאני צריכה לראות את ההורים שלי כל פעם בבית משפט שאומרים כל פעם שאני אשמה. שהילדה הזאת מתה בגללי".
"אם אמא אומרת לי שהיא מתה בגללי והוא שמח שילדתי בשבילו, וואלה איזה עולם חרא? אני חיה בעולם חרא. אני לא מאמינה שבשביל הצדק שלי אני כל יום מחדש עוברת את האונס כל עוד המשפט הזה חי ולא נגמר. אני מתחננת לרשויות, לפרקליט המדינה, לסנגורים, לשוטרים. שימו אנשים מיומנים לדברים האלה. שימו שופטים מיומנים. מחפפים בנושא הזה. לא מקדישים עומק לדבר הזה מה זה נאנסת. אם שוטרת אומרת לי לסגור את התיק, למה שמישהו יתלונן. אם לא, הייתי מתה ממנת יתר מסמים, או מאלכוהול. אני נס מהלך. הנס הזה היה קרוב למות. אם לא היא, למה לחיות? לא בא לי לחיות".
פרקליט המדינה, עו"ד עמית אייסמן, אמר בוועדה כי 50% מהתיקים מתקבלים כתיקי מעצר שהם מהירים. "התיק מוגש תוך כדי תקופת המעצר ואז אנחנו מוגבלים בזמנים. לכן הסטטיסטיקה לא משקפת", אמר.
"זה אומר שתוך 6 חודשים וחצי הם בבית המשפט, חצי מכתבי האישום. יש לנו עם זאת תיקים שלא מתקבלים כתיקי מעצר, והנאשם משוחרר. בחקר עומק זיהינו מהם הגורמים לעיכובים. עד כמה הדבר הזה רובץ לפתחנו וזיהינו כמה דברים שחלק אנחנו יכולים לתת להם מענה וחלקם פחות".
לדבריו, חלק מהעיכובים אצל המשטרה, וחלק אלו גורמים מורכבים שמעכבים את הסיטואציה. לדוגמה, הגשת תלונה זה צעד קשה מבחינת המתלוננת. לא פעם הגרסה מתפתחת. במקום בו המתלוננת אומרת שהיא מבקשת להפסיק את התהליך - אני אכבד את זה. בעוד שיכול להיות שבתיקים אחרים אני לא אאפשר את זה".
"עוד לא הגענו למקום שאנחנו רוצים להיות בו. אין מערכת שחפה מקשיים ותקלות, אני הראשון בטועים, אבל מדובר על תהליך למידה והתמקצעות. נפגשנו עם יותר מ-200 נפגעות עבירה מינית. אחת ההחלטות המשמעותיות שלנו הייתה הקמת מחלוקות ייעודיות. בכל ארגון ובטח בארגון שמשאביו מוגבלים, יש רצון לשמור על גמישות ניהולית והיכולת להיעזר בכל הפרקליטים כי אני עם שמיכה קצרה מאוד והמיטה רחבה מאוד, אל מול הרצון לייצר התמקצעות".