הדיווחים בימים האחרונים שלפיהם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בוחן "מספר אפשרויות" לתקיפה באיראן אינם עוד רעש רקע. הם משקפים נקודת צומת שבה הדיפלומטיה מתנהלת תחת איום צבאי גלוי: סבב נוסף ואולי מכריע של שיחות גרעין אמור להתקיים השבוע בז'נבה בתיווך עומאן, במקביל להמשך תגבור הנוכחות האמריקאית הצבאית באזור.
מבחינה טכנית, לטראמפ קל יחסית לתת את ההוראה. המטוסים והאוניות כבר בזירה, תוכניות המבצע מוכנות, והסמכות, כמו תמיד במודל האמריקאי, מרוכזת בידיו של המפקד העליון. אבל דווקא הפער הזה, בין "קל ללחוץ" לבין "קשה לחיות עם התוצאה", הוא לב הסיפור. מבחינה אסטרטגית זו עשויה להיות ההחלטה הקשה ביותר בקריירה שלו: לא משום שאין לו כלים, אלא משום שהכלים דוחפים אותו לבחור בין זהויות פוליטיות סותרות, הבטחות לבוחרים, ומציאות גיאופוליטית נפיצה, במיוחד בתחילת 2026.
הדילמה הזאת גם לא נולדה כתוכנית. היא "פשוט קרתה". לפני כ-40 יום כשהחלו המחאות באיראן, טראמפ לא חשב שהוא מתקרב לנקודת הכרעה צבאית. הוא נגרר בהדרגה, תחילה בהצהרות תמיכה במחאה, אחר כך באיומים להתערבות כדי להוכיח שהוא "לא אובמה", וכעת הוא ניצב בפני רגע דרמטי שבו האיום עצמו הפך לנטל. כשהכוחות פרוסים והצהרות נחרצות נזרקות לחלל, אי-ביצוע נתפס כחולשה. ביצוע עלול להפוך לעימות שהיקפו אינו בשליטת הצד המתחיל.
כאן מתנגשת המציאות עם הבטחת הליבה של טראמפ. בנאום ההשבעה, ובעקביות לאורך הקמפיין, הוא טיפח תדמית של נשיא שבא לסגור מלחמות ולא לפתוח אותן - "סוף למלחמות הנצח". הוא בנה את בסיס הכוח של MAGA על ביקורת חריפה נגד "הנאו-שמרנים" שהובילו את ארה"ב למלחמות יקרות במזרח התיכון. לכן תקיפה באיראן ב-2026, במיוחד אחרי תקיפות קודמות בשנה שעברה, תצייר אותו לא כמסיים פרקים, אלא כמי שפותח פרק גדול בהרבה. מנגד, אי-תקיפה ללא הסכם "חלומי" יכולה להציג אותו כמי שהתרברב והתקפל. זהו מלכוד קלאסי של נשיא שמיתג את עצמו ככוחני: אם לא יפעל, יאשימו אותו בחולשה. אם יפעל, יאשימו אותו בבגידה בהבטחת היציאה מהבוץ.
הבעיה מסתבכת עוד יותר בגלל פוליטיקה פנימית. אנחנו בפברואר 2026, שנת בחירות אמצע. טראמפ יודע שהציבור האמריקאי רגיש במיוחד למחירי דלק, אינפלציה ויוקר מחיה. מלחמה או אפילו הסלמה מתמשכת מול איראן יכולה לתרגם את עצמה במהירות לפרמיית סיכון בשוק האנרגיה, לעליית מחירים ולחידוש לחץ אינפלציוני דווקא בקיץ, במועד שבו דעת הקהל מתגבשת לקראת ההצבעה. במונחים פוליטיים, זו סכנה של ממש. האמריקאי הממוצע לא מצביע על מפות של המזרח התיכון, אלא על מה שקורה בסופר ובתחנת הדלק.
גם בתוך מחנה התמיכה שלו יש סדקים פוטנציאליים. חלקים משמעותיים בבסיס הבדלני, זה שדחף ל"אמריקה תחילה" ולא "אמריקה בכל מקום" מתנגדים למעורבות צבאית יקרה, ארוכה ועמומה. טראמפ אולי נהנה משפת כוח, אבל הוא נשען על קואליציה שבשנים האחרונות פיתחה אלרגיה לכל מה שמריח כמו "עוד עיראק". לכן החלטה לתקוף עלולה להיתפס כבגידה בבוחרים שביקשו ממנו להחזיר את הפוקוס הביתה.
ומעל כל זה מרחפת דילמה אזורית: טראמפ נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד, לחץ ישראלי לפעולה נחרצת כדי למנוע מאיראן לשקם יכולות ולהתקרב מחדש לסף גרעיני. מצד שני, מדינות המפרץ - סעודיה, איחוד האמירויות ואחרות - חוששות שמתקפה אמריקאית תהפוך אותן ליעד מיידי לנקמה איראנית, בעיקר סביב תשתיות אנרגיה, נתיבי שיט ובסיסים. טראמפ לא רוצה להחריב את ההישג הדיפלומטי הגדול ביותר שהוא מייחס לעצמו - ארכיטקטורת הנורמליזציה ושיתופי הפעולה האזוריים - לטובת מלחמה שתבעיר את האזור ותציב את השותפות שלו בחזית האש.
הפרדוקס העמוק ביותר הוא "פרדוקס עושה העסקאות". טראמפ מאמין באמת ובתמים ביכולת להשיג עסקה גדולה. תקיפה צבאית, מבחינתו, אינה רק כלי - היא הודאה בכישלון הדיפלומטיה, כישלון "לסגור עסקה" באמצעים שבהם הוא מתגאה ביותר: לחץ כלכלי, דימוי של קשיחות, ושבירת יריבים סביב שולחן המו"מ. לכן ההכרעה מאלצת אותו לבחור בין שתי תדמיות שהוא מנסה לשלב: ה-Strongman שלא מאפשר איראן גרעינית, וה-Peacemaker שמוציא את ארה"ב מבוץ המזרח התיכון. ב-2026, מרחב התמרון בין שתי התדמיות הללו הולך ומצטמצם.
אבל ההחלטה אינה רק על טראמפ. היא עשויה לעצב מחדש את הסדר האזורי והעולמי. במישור האזורי, תקיפה אמריקאית תיאלץ את איראן להגיב כדי לשמר הרתעה והישרדות משטר. גם אם חלק מהשלוחים נחלשו בשנתיים האחרונות, עדיין קיימת יכולת להצית התלקחות רב-זירתית: ירי רקטות וכטב"מים, פגיעה בעורף הישראלי, תקיפות נגד בסיסים אמריקאיים באזור, ואיומים על מדינות המפרץ. מרגע שזה מתחיל, קשה מאוד לשלוט על "גובה הלהבות" והמלחמה נוטה להרחיב את עצמה דרך שרשראות תגובה.
במישור הבינלאומי, איראן קשורה בטבורה לרוסיה ולסין באמצעות אנרגיה, נשק, טכנולוגיה ומינוף הדדי מול ארה"ב. אם מתקפה אמריקאית תחליש את איראן, מוסקבה ובייג'ינג עשויות לחפש דרכים "לקזז" בזירות אחרות דרך סייבר, לחץ באירופה, או החרפת מתיחות במרחבים שבהם ארה"ב רגישה. ואם חלילה יתברר שהמהלך האמריקאי לא משיג יעד ברור, התוצאה עלולה להיות שחיקה בתדמית העוצמה האמריקאית, אות לא רק לטהראן, אלא לכל מי שבוחן את נחישותה של וושינגטון.
הכלכלה העולמית היא שכבת סיכון נוספת. כל איום ממשי על נתיבי השיט והאנרגיה במפרץ יכול להפוך במהירות לשוק גלובלי עצבני: עליית מחירים, בלימת צמיחה, וחזרה של אינפלציה למדינות המערב. זהו "מס" עולמי שעלול להיגבות גם ממי שלא משתתף בלחימה ולכן כמעט כל מעצמה תסתכל על טראמפ ותשאל לא רק "האם הוא חזק", אלא "האם הוא אחראי".
ולבסוף: "היום שאחרי". יש תרחיש חיובי - תקיפה שמערערת את ביטחון המשטר, מחזירה את איראן לשולחן המו"מ מעמדת נחיתות, ומייצרת הסדר חדש בהובלה אמריקאית. אבל יש גם תרחיש שלילי ומסוכן - איראן מסיקה שקיומה בסכנה ולכן מאיצה מרוץ לפצצה כ"ביטוח חיים", ואחריה מרוץ חימוש אזורי. במקביל, אם איראן תצליח לפגוע משמעותית במדינות באזור ובעורף הישראלי, תהיה לכך השפעה דרמטית גם על דימוי הכוח של ישראל, שנסמך במידה רבה על המטרייה האמריקאית ועל תפיסת היכולת לעמוד מול איראן.
זו הסיבה שהכפתור קל וההכרעה כבדה. טראמפ לא תכנן להיקלע לרגע הזה, אבל הוא כאן. הצלחה תחזק את מעמדה של ארה"ב לשנים קדימה ותעצב את מורשתו כנשיא שהוכיח שעוצמה יכולה לייצר תוצאה. כישלון עלול להיות התרחיש הגרוע ביותר: חזרה לבוץ המזרח תיכוני, פגיעה בכלכלה העולמית, ושחיקה אסטרטגית שתלווה את ארה"ב ואת האזור עוד שנים רבות קדימה.
אל"מ בדימוס אלדד שביט הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בעבר כיהן בתפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל ובמוסד, שם שימש כראש חטיבת המחקר.
ד"ר ג'סי ויינברג הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).