בין ז'נבה למלחמה: וושינגטון מדברת על "אפס העשרה" - ובירושלים מאוכזבים אך דרוכים

השיחות הקרובות מוגדרות על ידי גורמים אמריקאים כמאמץ אינטנסיבי אחרון לסגור פערים. הנשיא דונלד טראמפ שב ומבהיר כי הקו האדום שלו הוא "אפס העשרה" - דרישה חד משמעית מאיראן לוותר על כל פעילות העשרה בשטחה. מבחינתו, זו נקודת המבחן: בלי פירוק היכולת להעשיר אורניום, לא יהיה הסכם, ומנגד כפי שאמר שליחו וויטקוף הוא קרוב לתסכול - למה איראן לא נכנעת?

אבל כאן מתחיל הפער האסטרטגי בין וושינגטון לירושלים. בישראל לא מתווכחים על הסכנה הגרעינית היא נתפסת כאיום קיומי ברור. אלא שגורמים ישראלים מדגישים בשיחות סגורות כי הדיון המצומצם סביב העשרה בלבד מחמיץ מרכיב מרכזי במשוואה: פרויקט הטילים הבליסטיים והמשך ההתבססות האזורית של איראן דרך שלוחותיה.

במילים אחרות, גם אם תיסגר עסקה שתעסוק בצנטריפוגות, היא לא תטפל באיום שממשיך להיבנות כל העת אלפי רקטות וטילים מדויקים, תשתיות הברחה ומערך שליחים חמושים מלבנון ועד תימן.

לוחות הזמנים תזזיתיים מאוד, וההתפתחויות אינן פוסקות. כך למשל, ביקורו המתוכנן של מזכיר המדינה האמריקני, מרקו רוביו, בישראל: רוביו היה אמור להגיע בלילה שבין שבת לראשון, אך הביקור נדחה ליום שני והלוח הזמנים כולו, כך מדגישים בוושינגטון בשיחה עם וואלה, נותר כפוף לשינויים.

ההגעה הצפויה מתרחשת על רקע דריכות אזורית גוברת והמתנה לתוצאות השיחות בז'נבה, כשההכרעות עשויות להתקבל רק בסמוך להן או לאחריהן. במקביל, הנשיא טראמפ נערך לנאום מצב האומה מחר (רביעי, 02:00 שעון ישראל), ואמר היום כי צפוי נאום ארוך במיוחד משום ש"יש לנו הרבה על מה לדבר", אמירה כללית שאינה מתמקדת בהכרח באיראן, אך נאמרת על רקע מתיחות גוברת.

בתוך כך, מחלקת המדינה של ארצות הברית הורתה על יציאת עובדים אמריקנים שאינם חיוניים משגרירות ארצות הברית בביירות, תוך הותרת צוות ליבה מצומצם במקום, צעד שהוגדר זמני ונועד לצמצום סיכונים, אך משתלב בתמונת היערכות רחבה יותר באזור.

בשילוב אמירתו של בנימין נתניהו כי "איש אינו יודע מה ילד יום", מתקבלת תמונה של מציאות נזילה במיוחד כזו שעלולה להתפתח לכל כיוון.

האמריקאים, כך נראה, ממקדים את המאמץ בהקפאת המרכיב הגרעיני למרות הבטחות של טראמפ לטפל בטילים, ובמיוחד של שר החוץ שלו רוביו לעשות כן ולטפל בכל ארבעת הלאוים: גרעין, בליסטיים, שלוחים אזוריים והרג המפגינים. בירושלים חוששים ממצב שבו איראן תסכים לפשרה טכנית כלשהי אולי הקפאה, אולי רמה מוגבלת של פעילות תחת פיקוח אך תשמור על שאר מנופי הכוח שלה.

במקביל, הדיווחים בארצות הברית מצביעים על היערכות צבאית נרחבת באזור ואף יותר מכך, נטייה של טראמפ לתקוף בשתי פאזות מוגבלת תחילה ורחבה בהמשך.

תגבור הכוחות, מערכות ההגנה והכנת תרחישים שונים בתדרוכים לכלי התקשורת, הכול נועד לשדר מסר ברור לטהרן: הדיפלומטיה מגובה באיום ממשי. טראמפ מציג זאת כמדיניות של לחץ מקסימלי עם פתח יציאה. מבחינתו, עצם ריכוז הכוח אמור להוביל את איראן להתקפל.

אלא שהפעלת לחץ צבאי טומנת בחובה גם סיכון. במערכות הביטחון במערב מעריכים כי כל מהלך צבאי אמריקאי גם אם יהיה ממוקד ומוגבל עלול להוביל לתגובה לא סימטרית. איראן אינה חייבת להשיב בטילים ישירים בלבד - היא יכולה להפעיל שלוחות, תאי טרור, או אמצעי סייבר בזירות רחוקות מהגבול הישראלי.

האפשרות של פיגועים נגד יעדים מערביים באירופה או במזרח התיכון אינה תרחיש תיאורטי. במודיעין האמריקאי והאירופי עוקבים בדריכות אחרי פעילות חריגה, וההנחה היא שאם תתרחש תקיפה גם התגובה תגיע בזירה רב ממדית.

ובתוך כל זה, ישראל מנהלת את החישוב שלה. מהשיח בירושלים עולה מסקנה אחת: אין הסתמכות מלאה על תוצאות ז'נבה. גם אם תושג הבנה מסוימת, בישראל לא ממהרים לראות בה פתרון ארוך טווח. בעיני בכירים, כל הסכם שאינו כולל התייחסות למערך הטילים ולפעילות האזורית יהיה חלקי בלבד וזאת בלשון המעטה, לעומת ההזדמנות "בסדר גודל תנ"כי" כפי שיש מי שמגדיר זאת להפיל את הממשל האיראנים או לפחות לנטרלו קשות.

כאן טמון גם ההיבט הפוליטי אסטרטגי הרחב יותר. טראמפ מתנהל מתוך תפיסה של עסקה: יעד ברור, קו אדום, והפעלת לחץ עד להגעה להסכמה. בישראל חושבים במונחים מערכתיים יותר לא רק מה איראן מחזיקה היום, אלא מה היא בונה למחר.

לכן, גם אם תגיע הודעה חיובית מז'נבה, היא לא בהכרח תוריד את רמת הדריכות. להיפך. היא עשויה לפתוח פרק חדש של פרשנות ומעקב: מה בדיוק הוסכם? מה נותר בחוץ? ומה יקרה ביום שאחרי?.

בשורה התחתונה, היממות הקרובות אינן רק מבחן דיפלומטי אלא מבחן תפיסתי. האם ניתן לנתק את הסוגייה הגרעינית משאר מרכיבי הסכנה האיראנית, או שמדובר במערכת אחת שאינה ניתנת לפירוק לחלקים?.

וושינגטון מנסה למנוע הסלמה דרך מסלול צר וממוקד וירושלים חוששת שהמסלול הזה אינו רחב דיו. המתח הזה בין שאיפה לעסקה מהירה לבין ראייה ביטחונית ארוכת טווח ימשיך ללוות כל התפתחות בימים הקרובים. גם אם תושג פריצת דרך בז'נבה, היא לא תסיים את הסיפור. לכל היותר, היא תדחה את ההכרעה.

ובאזור שבו דחיות לעיתים קרובות מתורגמות להזדמנויות התחמשות וגם עיכוב נחשב החלטה אסטרטגית בפני עצמה. עדיין התחושה הן בוושינגטון והן בירושלים היא שלבסוף לא יהיה מנוס לאמריקאים מלתקוף.