בזמן שבוושינגטון מתחדדת השאלה עד כמה מחנה ה-MAGA נותר מחויב לישראל, ובאולפנים ובפודקאסטים של דמויות בולטות בימין האמריקאי נשמעת יותר ויותר ביקורת "ערסית" עד אנטישמית בואך קונספירציה של ממש על הסיוע הביטחוני לירושלים, (מי אמר טאקר קרלסון?) התכנס בשבוע שעבר בנאשוויל, טנסי, "הקונגרס הציוני היהודי-נוצרי" הראשון.
מאות צירים - רובם נוצרים אוונגליסטים, לצד יהודים ובני דתות נוספות ביקשו להגדיר מחדש את המושג "ציונות" ולהציב חומת מגן תודעתית מול מה שהם רואים כקריסת הלגיטימציה של מדינת ישראל ושל הציוויליזציה המערבית כולה.
הכנס נערך תחת אבטחה כבדה, במיקום שנשמר בסוד מחשש להתנכלויות. עצם קיומו, כך אמרו המשתתפים, משקף מציאות חדשה: בעוד שבקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 רוב מוחלט של הצירים היו יהודים, כיום לטענת המארגנים אחוזים גבוהים מאוד מהציונים בעולם אינם יהודים, אלא מאות מיליוני נוצרים אוונגליסטים הרואים בישראל את קו ההגנה האחרון של ערכי התנ"ך. המסר ברור: אם חלקים מהימין האמריקאי מפנים עורף, קיימת ברית רחבה בהרבה שניתן להישען עליה.
מי שמוביל את היוזמה הוא שגיב אסולין, בכיר לשעבר במוסד וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, שבחר לעבור מהזירה החשאית לזירת התודעה. בדבריו בקונגרס הגדיר את האתגר כ"חזית השמינית" - חזית ההשפעה והנרטיב, ונזכיר שישראל נלחמת בשבע חזיתות פיזית.
"תפיסת הביטחון של החזית השמינית זיהתה את החזית היחידה שמדינת ישראל נחלה בה הפסד עד כה - וזו החזית של התודעה וההשפעה", אמר. לדבריו, "איבוד התמיכה האמריקאית הוא משהו שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה".
הוא התריע מפני פעילות מדינות אויב "שניצלו את חוסר המעש של המדינה ויצרו באמצעות תודעה והשפעה מתוחכמת נזק אסטרטגי גדול", והדגיש כי מדובר ב"מלחמה משותפת של יהודים, נוצרים וגם בני דתות אחרות שערכי העולם המערבי חשובים להם".
האווירה באולם שילבה בין התעלות דתית לדחיפות פוליטית. הכומר ג'וני מור הגדיר זאת כ"מבחן גדול יותר מאנטישמיות לבדה. זהו מבחן לשאלה האם הציוויליזציה המערבית תשרוד". לדבריו, "ההיסטוריה שואלת איפה הנוצרים? איפה השומרים על חומותינו?". אריק מטקסס, סופר ההוגה בנושא, חיבר את המאבק לממד רוחני: "אם אתה באמת רוצה לדעת אם מישהו הוא נוצרי אמיתי - תהיה לו אהבה לישראל. אנחנו במלחמה רוחנית בין טוב לרע".
גם הזירה הפוליטית לא נעדרה מהכנס. הסנאטור ג'ק ג'ונסון הבטיח מעל הבמה כי "טנסי תמיד תעמוד לצד בעלת בריתנו הגדולה ביותר". אלא שמאחורי ההצהרות, השיח בוושינגטון מורכב יותר.
המתח הזה משקף את מה שמכנים חלק מהמשתתפים "תנועת הפרסה": שנים ארוכות של ביקורת משמאל הפרוגרסיבי, וכעת - סימני שאלה גם מימין. על רקע זה מבקשים מארגני הכנס למצב את הברית הנוצרית-ציונית כעוגן יציב יותר, שאינו תלוי בגחמות פוליטיות. אחד מראשי הקונגרס, כלב מאיירס, ניסח זאת כך: "הציונות ב-1897 הייתה על הישרדות העם היהודי, אבל הציונות ב-2026 היא על הישרדות המערב".
לצד ההיבט האסטרטגי, עלו גם קולות שעסקו ב"כוח הרך" קרי האומנות. המוזיקאי ג'ון אונדרסיק טען כי ישראל מפסידה במלחמת התעמולה משום שאינה רותמת די את האמנות והתרבות: "שיר אחד שפועל נכון שווה אלף נאומי פוליטיקאים".
ליסה דפתרי פרשנית ותיקה המופיעה בפוקס ניוז, ניוז מקס ואחרים, הוסיפה כי המערכה המרכזית עברה לרשתות החברתיות: "כשהילדים שלנו ישאלו מה עשינו כשהקרב עבר לרשת - נוכל לומר שלא ישבנו בצד".
אלא שהברית הזו אינה חפה משאלות. עבור ישראלים רבים, השילוב בין אינטרס לאומי לפרשנות דתית נוצרית מעורר אי נוחות. המארגנים מדגישים כי קיים "עיקרון יסוד שאף אחד לא ינסה להעביר מישהו על דתו", אך החשש מפעילות מיסיונרית או מהתנגשות עתידית בין אינטרס מדיני ישראלי לבין תיאולוגיה נוצרית נותר ברקע.
האם מאות מיליוני מאמינים יוכלו לבלום מגמות עומק בפוליטיקה האמריקאית? האם הברית הנרקמת בנאשוויל תספק מענה לסדקים שנפערו בשיח הימני סביב ישראל? הקונגרס הציוני הלא יהודי הראשון מסמן ניסיון מודע לארגן מחדש את השיח ולהפוך את התמיכה בישראל לשאלת זהות אמונית ותרבותית, לא רק אינטרס מדיני.
בין אם נאשוויל תיזכר כבזל החדשה ובין אם כעוד תחנה במאבק על דעת הקהל האמריקאית, דבר אחד ברור: החזית השמינית היא חזית התודעה - כבר אינה שולית. היא הפכה לשדה קרב המרכזי שבו יוכרע לא רק מעמדה של ישראל בארצות הברית, אלא גם דמותו של המחנה השמרני עצמו.