בעולם הביטוח הישראלי, הגשת תביעה היא הרגע שבו הנייר הופך למציאות. עבור נהגים המחזיקים ברישיון נהיגה זר - בין אם מדובר בעולים חדשים, תושבים חוזרים או דיפלומטים - הרגע הזה הופך לעיתים קרובות לסיוט משפטי מורט עצבים.
חברות הביטוח נאחזות בתקנה 567 לתקנות התעבורה כבקרש הצלה פנומנלי. התקנה קובעת כי אדם רשאי לנהוג בישראל עם רישיון זר למשך שנה אחת בלבד מיום כניסתו לארץ. לאחר מכן, עליו לבצע הליך פורמלי של המרת הרישיון לרישיון ישראלי. מבחינתן של המבטחות, ברגע שעברה שנה ויום, הנהג נחשב כמי שנוהג ללא רישיון תקף, מה שמוביל באופן אוטומטי לדחיית תביעה גורפת. אולם, המציאות המשפטית בשטח מלמדת כי התקנה היבשה אינה חזות הכל, ובתי המשפט מסמנים היום גבולות ברורים להתנהלות החברות מבטחות.
• חובת הבירור של המבטחת: חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מכיסוי בשל רישיון זר אם לא שאלה שאלות מפורשות וממוקדות בנושא בשלב מכירת הפוליסה. רשלנות בשלב החיתום עשויה לעלות לה בתשלום הפיצוי.
• מניעת "עשיית עושר": גביית פרמיות חודשיות לאורך זמן תוך החזקת "קלף מנצח" לדחיית התביעה רטרואקטיבית נחשבת להתנהלות בחוסר תום לב קיצוני, שבית המשפט נוטה לדחות בשאט נפש.
• פגם טכני מול מהותי: הפסיקה מבחינה בין אי-עמידה בתקנות התעבורה (אי-המרה פורמלית) לבין כושר נהיגה ממשי. נהג מיומן עם רישיון זר תקף אינו מגדיל את הסיכון הביטוחי, ולכן שלילת הפיצוי נחשבת לסנקציה לא מידתית.
רשלנות בחיתום או "עצימת עיניים" מכוונת
הכשל הראשון והמשמעותי ביותר טמון במה שניתן להגדיר כרשלנות בשלב החיתום. חברות הביטוח פועלות במודל עסקי של מהירות: הן רוצות למכור פוליסות וכמה שיותר. נציגי המכירות, המונעים מעמלות, נוטים להסתפק בשאלות שטחיות ביותר.
השאלה המפורסמת "האם יש לך רישיון נהיגה תקף?" היא שאלה מכשילה מטבעה. המבוטח, שמחזיק ברישיון זר בתוקף ממדינת המקור (נאמר, צרפת או ארה"ב), עונה ביושר מוחלט "כן". חברת הביטוח, מצידה, גובה את הפרמיה ושולחת את הפוליסה, מבלי לטרוח לברר את הפרט הקריטי ביותר: האם הרישיון הוא ישראלי וכמה זמן המבוטח כבר שוהה בארץ.
כאן נכנסת לתמונה פסיקת בית המשפט העליון, שקבעה סטנדרט חדש של חובת גילוי. בית המשפט הבהיר כי חברת הביטוח היא "המומחית" בחוזה הזה. עליה מוטלת החובה לשאול שאלות ממוקדות, ברורות ומפורשות. אם המבטחת לא שאלה "האם מדובר ברישיון זר?" או "מתי נכנסת לישראל?", היא אינה יכולה לטעון בדיעבד שהמבוטח הסתיר מידע. עצימת העיניים בשלב המכירה הופכת לחרב פיפיות עבור חברות הביטוח בבית המשפט, שכן הרשלנות שלהן בבירור הנתונים מונעת מהן להתנער מהכיסוי ברגע האמת.
המוסר הכפול של גביית פרמיות ללא כיסוי
הטיעון המוסרי-משפטי החזק ביותר נגד חברות הביטוח הוא סוגיית חוסר תום הלב. חברת ביטוח אינה יכולה ליהנות מכל העולמות - היא אינה יכולה גם לשלשל לכיסה פרמיה חודשית גבוהה וגם להחזיק בכיס "קלף מנצח" שיאפשר לה לבטל את הפוליסה רטרואקטיבית ברגע שמתרחשת תאונה. אם לשיטת המבטחת הנהג נחשב למי שנוהג ללא רישיון מהרגע הראשון, הרי שהסיכון הביטוחי מעולם לא התקיים, והפוליסה היא ריקה מתוכן.
במצב כזה, גביית הפרמיה הופכת ל"עשיית עושר ולא במשפט". חברת הביטוח מציגה מצג שווא של כיסוי, בעוד שבפועל היא מוכרת מוצר פגום. הפסיקה קובעת כי חברת הביטוח מחויבת בחובת נאמנות מוגברת כלפי המבוטח, חובה הגבוהה בהרבה מזו הקיימת בחוזים מסחריים רגילים. התנערות מכיסוי על בסיס תקנה טכנית של המרה, לאחר שהכסף כבר הופקד בקופת החברה, היא הפרה בוטה של חובה זו.
פנו לשבח משרד עו"ד באתר zap משפטי
לאתר של שבח משרד עו"ד
בין עבירה טכנית לסיכון ביטוחי ממשי
נקודת מחלוקת נוספת היא ההבחנה המהותית בין הפרה של חוקי התעבורה לבין הגדלת הסיכון הביטוחי. בתי המשפט, ובמיוחד בפרשת סלוצקי, יצרו הבחנה חשובה: האם אי-העמידה בתנאי הפוליסה באמת שינתה את הסתברות קרות התאונה? נהג מיומן, המחזיק ברישיון זר תקף ונהג עשרות שנים בכבישי אירופה או צפון אמריקה ללא עבר פלילי או תאונות, אינו הופך לנהג מסוכן יותר רק בגלל שלא מצא זמן לבקר במשרד הרישוי בחולון כדי לבצע המרה פורמלית.
העובדה שלא בוצעה המרה היא פגם טכני-פרוצדורלי מול המדינה, אך במישור האזרחי של חוזה הביטוח, מדובר בנהג כשיר לכל דבר. שלילה מוחלטת של הפיצוי בשל פגם שלא השפיע כהוא זה על קרות התאונה היא סנקציה לא מידתית שבית המשפט אינו שש לאשר. במישור של נזקי גוף (חוק הפלת"ד), הפסיקה מחמירה עוד יותר עם המבטחות וקובעת כי לא כל היעדר רישיון פורמלי נחשב לנהיגה "ללא רישיון" השוללת פיצויים, במיוחד כשמדובר באדם שמוסמך לנהוג במדינת המקור שלו.
הפסילה הישנה שצצה פתאום כנשק נגד המבוטח
אחת הבעיות הכואבות ביותר נוגעת לתושבים חוזרים שמגלים, רק לאחר התאונה, כי הרישיון הישראלי שלהם נמצא בסטטוס של "פסילה" עקב דוח שלא שולם או עבירה זניחה מלפני עשור. הנהג, שחי שנים בחו"ל, כלל לא ידע על הפסילה הזו. המדינה אפשרה לו להיכנס לישראל עם דרכונו, חברת הביטוח הוציאה לו פוליסה על סמך רישיונו הזר, ורק כשמגיע הזמן לשלם פיצויים - פתאום צץ המידע ממחשבי המשטרה.
ניתן לטעון כי חברת הביטוח, כגוף בעל כוח וגישה למידע, אינה יכולה להשתמש במידע הזה ככלי נשק בדיעבד. אם החברה רצתה להחריג נהג בשל פסילה ישנה, היה עליה להצליב נתונים מול משרד הרישוי ביום הפקת הפוליסה. הטענה היא כי חברת הביטוח מתפקדת כ"סוכן חברתי", וככזו היא אינה יכולה להתעורר רק כשיש לה אינטרס כלכלי להתחמק מתשלום.
הדרך לפתרון: שינוי סטנדרט החיתום
לסיכום, סוגיית הרישיון הזר היא לא פחות ממחדל צרכני. הפתרון המשפטי והחברתי חייב לעבור דרך שינוי סטנדרט החיתום בישראל. יש להטיל על חברות הביטוח חובה חוקית להצליב נתונים מול משרד הרישוי בטרם הפקת הפוליסה. כל עוד הן נמנעות מכך, בתי המשפט ימשיכו להגן על המבוטח הקטן.
אל תתנו לחברת הביטוח להכתיב לכם את המציאות.
פסקי דין כמו סולואגה נ' אליהו הוכיחו כי יש דרך לתקוף את דחיית התביעה. אם הרישיון הזר שלכם היה בתוקף במדינת המקור, אם לא נשאלתם את השאלות הנכונות ואם שילמתם פרמיה במיטב כספכם - חברת הביטוח תתקשה מאוד לשכנע את בית המשפט שהיא פטורה מתשלום. ידע הוא הכוח שלכם, והבנה של החובות המוטלות על המבטח היא הצעד הראשון בדרך לקבלת הפיצוי המגיע לכם.
אודות משרד עורכי הדין שבח
משרד עורכי הדין שבח ניצב בחזית המאבק המשפטי מול גופי הביטוח והמוסדות הגדולים בישראל כבר למעלה משלושה עשורים. תחת הנהגתו של ד"ר עו"ד דניאל שבח, המשלב מומחיות משפטית רחבה עם רקע אקדמי מעמיק בפילוסופיה, המשרד חרט על דגלו את השליחות של מיצוי זכויות רפואיות וביטוחיות עבור למעלה מ-30,000 לקוחות לאורך השנים.
המשרד מתמחה בפיצוח מקרים מורכבים של דחיית תביעות ביטוח, אובדן כושר עבודה ורשלנות רפואית, תוך ליווי צמוד של המבוטחים אל מול חברות הביטוח, קרנות הפנסיה ורשויות המדינה. עו"ד ד"ר שבח, המנהל פורומים מקצועיים בתחומי הנזיקין, מוביל את המשרד לגישה לוחמנית וחסרת פשרות המבטיחה ששום לקוח לא יישאר חסר אונים מול הבירוקרטיה והחוזים הסבוכים.
*המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי
הכתבה באדיבות ZAP משפטי