משרד הביטחון הכיר בלוחם גבעתי כנכה צה"ל וקבע לו 50 אחוזי נכות לאחר שהתמוטט במהלך אימון גופני (בוחן בר-אור, א.ח.) לפני כחמש שנים, כך עולה מהחלטת ועדת הערעורים העליונה בבית משפט השלום בחיפה הדנה בערעורים על החלטות משרד הביטחון.
החייל, שאיבד את הכרתו ולקה בדום לב במסגרת הכשרתו, במהלך אימון מתקדם בחודש אוגוסט 2021, הוכר לאחר מאבק ארוך שנים. במהלך האימון נדרש החייל לבצע עליות מתח ומקבילים ברצף, מיד לאחר ריצה. צוותים רפואיים שהיו במקום ביצעו בו פעולות החייאה במשך כ-20 דקות, ולאחר מכן פינו אותו כשהוא מורדם ומונשם לחדר המיון בבית החולים סורוקה.
במהלך אשפוזו אובחן החייל כסובל מהפרעת קצב חדרית מסכנת חיים. בירור גנטי העלה כי הוא נושא מוטציה סמויה בגן RYR2 (תעלת סידן בלב) הקשורה להפרעות קצב לבביות. בעקבות הממצאים הושתל בליבו דפיברילטור פנימי (ICD). החייל, ששהה פרק זמן משמעותי ללא דופק, נזקק בהמשך לשיקום נוירולוגי וקוגניטיבי ממושך במרכז הרפואי בית לוינשטיין.
קצין התגמולים במשרד הביטחון דחה תחילה את תביעת החייל שקשרה בין דום הלב לבין האימון הגופני, בטענה כי מדובר במום גנטי מולד וסמוי שאינו קשור לפעילות המאומצת. בוועדה הרפואית הראשונה שהתכנסה במאי 2025, נקבעה לחייל נכות של 12.5% בלבד, שהוגדרה כ"מחלת שריר הלב", והחייל קיבל הודעה על זכאות למענק חד-פעמי של כ-114,778 שקלים.
החייל ערער באמצעות עורך הדין מיכאל פסקל והציג חוות דעת מטעם פרופסור חמי המרמן, שלפיה המאמץ הגופני בתנאי לחץ הוא שגרם להפרעת הקצב ולדום הלב, כשהפגם הגנטי היווה רק גורם רקע סמוי. אולם, חוות דעת מומחה מטעם המדינה קבעה כי הפגם הגנטי היה קיים טרם הגיוס.
בעקבות הערעור הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שלפיו הוכר כי מחצית מהאירוע קשורה למאמץ במהלך האימון ובסופו של דבר הועלתה אחוזי הנכות של החייל. הפגיעה הוגדרה כ"הפרעת קצב עם דפיברילטור אוטומטי", כשדרגת הנכות תופעל רטרואקטיבית ארבע שנים מיום שחרורו מצה"ל.
בעקבות הסכם הפשרה נקבע שהחייל יהיה זכאי לקצבת נכות חודשית קבועה לכל חייו, כשלצד זאת הוא יקבל סל זכויות רחב הכולל שיקום מקצועי, אפשרות לרכב רפואי במימון משרד הביטחון והטבות סוציאליות נוספות - בהן טיפולי שיניים, סיוע במלונות והנחות שונות. בנוסף, נקבע כי קצין התגמולים יישא בעלות חוות הדעת הרפואית של החייל וישלם שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 שקלים.
לפי גורמים משפטיים בתחום, ההכרה בנכותו של החייל מדגישה כי גם כשקיים גורם גנטי סמוי, פעילות צבאית מאומצת עשויה להיחשב כטריגר רפואי המזכה בהכרה ובפיצוי, במיוחד במקרים של קריסה במהלך פעילות מבצעית או אימון אינטנסיבי.