לפי המתווה שהוצג, מדובר בכוח ביטחון פלסטיני שיופעל תחת הוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG), ויוכשר במצרים. במקביל, כוח ייצוב בינלאומי (ISF) אמור להתפרס ברצועה בחמישה סקטורים, ולהגיע בטווח הארוך להיקף של כ-20 אלף חיילים, לצד מערך שיטור אזרחי של עד 12 אלף איש.
הנוסחה שחזרה על עצמה בנאומי הדוברים הייתה ברורה: "סמכות אחת, חוק אחד, נשק אחד". כל הנשק בעזה אמור להיות מרוכז תחת אותה סמכות אזרחית חדשה, כחלק מתהליך פירוז מלא של הרצועה.
באירוע עצמו לא נמסרו פרטים טכניים על סוגי הנשק שיוחזקו בידי כוח השיטור הפלסטיני, היקפם, או מנגנון האספקה. גם לא נאמר מי בפועל יאשר העברת נשק, או כיצד ייאכף הפיקוח בשטח.
כן נאמר במפורש שהכוח הפלסטיני נועד לאכוף פירוז של כלל הפלגים, שכל הנשק אמור להיות תחת שליטה אזרחית אחת ושאין "חלופה אחרת" פירוז מלא של עזה כתנאי לשיקום. כלומר, המנדט של הכוח אינו צבאי אלא שיטורי אזרחי, והוא אמור לפעול בצילו של כוח בינלאומי רחב ובפיקוח מנגנון נציב עליון - בשונה לחלוטין מאוסלו.
מנקודת מבט ישראלית, המשמעות היא שהמודל האמריקני אינו מציע "משטרה חמושה עצמאית", אלא שילוב של שיטור פלסטיני עם כוח בינלאומי ושרשרת פיקוח חיצונית. עם זאת, שאלות הליבה: מי מאשר, מי עוצר, ומי מפרק בפועל - נותרו פתוחות.
כאן נכנס הזיכרון הישראלי. בהסכמי אוסלו הוקם כוח משטרה פלסטיני חמוש, שנועד לאכוף סדר וללחום בטרור. גם אז דובר על "נשק משטרתי בלבד", גם אז הובטח פיקוח, וגם אז נטען שמדובר במהלך זמני שיוביל ליציבות אזרחית. הסיסמה שנולדה אז "אל תתנו להם רובים" הפכה עם השנים לסמל של אכזבה עמוקה מהפער בין כוונות מדיניות למציאות ביטחונית.
ההבדלים לעומת אוסלו חשובים ולא ניתן להתעלם מהם: אז לא היה כוח ייצוב בינלאומי משמעותי לא היה משרד נציג (ולא נציב) עליון עם סמכויות פיקוח ולא הוצב פירוז מלא כתנאי מוקדם לשיקום.
ובכל זאת, נקודת הדמיון ברורה: שוב מוקם כוח פלסטיני חמוש, באימון חיצוני, עם הבטחה לפיקוח ועם יעד של יציבות. מבחינת ישראלים רבים, בעיקר בימין, עצם החזרה למודל של "שוטר פלסטיני עם נשק" מעלה תחושת דז'ה-וו, גם אם הארכיטקטורה הפעם מורכבת וזהירה יותר.
באופן בולט, אף אחד מהדוברים בחמישי האחרון לא הכריז על חזרת הרשות הפלסטינית לשליטה מלאה בעזה. במקום זאת הוצגה הממשלה הטכנוקרטית פלסטינית חדשה (NCAG), תחת פיקוח מועצת השלום.
עם זאת, הרשות הפלסטינית כן מופיעה במבנה הארגוני כחלק ממערך התיאום, לצד ישראל, כוח ה ISF והוועדה בעזה. כלומר: רמאללה אינה בעלת הבית אך היא גם אינה מחוץ למשחק. מבחינת ירושלים, זהו אזור אפור. לא חזרה רשמית של הרשות, אך גם לא ניתוק מוחלט ממנה.
בוושינגטון מדברים על עשור של יציבות. בירושלים זוכרים שהמזרח התיכון לא תמיד עובד לפי מצגות. השאלה שצפה מחדש אינה אידיאולוגית אלא פרקטית: האם הפעם מנגנון השיטור הפלסטיני, גם אם הוא עטוף בפיקוח בינלאומי, האם יפעל לאורך זמן בדיוק כפי שתוכנן?
שלושה ימים אחרי האירוע החגיגי, בישראל כבר ברור: עוד לפני שימי ההכרעה מול איראן מסתיימים, מתחילה הכרעה אחרת האם זהו תיקון של אוסלו, או חזרה זהירה לאותו הימור ישן, בגרסה אמריקנית מעודכנת?