כולנו חרדים. עלים נידפים ברוחות המלחמה. החרדה מחלחלת דרך סדקי הנשמה וכותרות המהדורה, משתלטת על ההכרה, על תת ההכרה, עד אובדן הכרה. הווטסאפים שזורמים לאורך כל שעות היממה, התחנונים לקבל רמז או שבריר של זנב הערכה מתי זה יקרה, האם באמת בסוף השבוע הזה, או באמצע השבוע הבא, האם יש סיכוי שהם יגיבו נגדנו, או שאנחנו בעצם נגיב נגדם עוד קודם, ועוד אין סוף ניסוחים של אותה שאלה: מתי המלחמה? האם הם שוב יירו עלינו טילים בליסטיים?
זה טבעי, אבל זה גם מוגזם. מאוד מוגזם. וצריך להגיד את האמת: אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. כלומר, יש דווקא אחד שיודע. זה שיחליט. אבל לדעתי, גם האחד שיודע, לא יודע. על פי עדותו, הוא יחליט ברגע האחרון, והוא מסוגל להחליט כל דבר. הוא לא כבול לכלום. בניגוד לכל קודמיו, הנשיאים האמריקאים ה"רגילים", לנשיא הזה אין חוקים, אין כללים, אין איזונים, אין בלמים, אין עכבות ואין גינונים. הוא עושה מה שבא לו. לפעמים זה טוב לנו. לפעמים זה נפלא לנו. לפעמים לא.
אצל נשיא אמריקאי רגיל, אפשר היה להעריך לאן זה הולך. אפשר היה להבין לאן זה הולך. אפשר היה לסכם דברים ולדעת שלשם זה הולך. אצל הנוכחי, אי אפשר. הוא נשאב לאירוע הזה מול איראן במקרה. ההבטחה ההיא שנתן למפגינים, ממדי הטבח המפלצתיים, ה"כמעט תקיפה" בלילה ההוא שבין רביעי לחמישי, האמירה ש"העזרה בדרך". ובכן, זו דרך ארוכה. טראמפ לא תכנן אותה. הוא נקלע אליה. הרי, מבחינתו הכל נגמר מזמן. הוא הכריז על ניצחון מוחלט, סופי ואלוהי אחרי שמפציצי הבי-2 שלו השחילו כמה מפצחות בונקרים לתוך מתחם פורדו והיה לכולנו נדמה שהוא סיים. אבל מאז, הכל קורה במהירות לא נשלטת. הוא טיפס על עץ גבוה מאוד.
מצד שני, עוד לא נשתל העץ הגבוה שטראמפ לא מסוגל לרדת ממנו באותה מהירות בה טיפס עליו. מבחינתו, הכל אפשרי. אם הוא יחליט שהסכם עם איראן זה סבבה, אז כך יהיה. גם אם ההסכם יהיה רע. כמו שגער בזלנסקי על זה ש"אוקראינה פתחה במלחמה נגד רוסיה" וכמו שמכל מנהיגי העולם התאהב דווקא באחד, רג'פ טייפ ארדואן. כזה הוא טראמפ. ובניגוד למה שקרה עם אובמה, נתניהו יצטרך להתיישר עם כל החלטה. עם כל הכבוד לאיראן, יש לו חנינה על הראש. אז אנחנו תלויים בטראמפ לחלוטין. זה המצב ועד עכשיו זה לא ממש רע. כרגע, הלב שלו במקום הכי נכון. האמריקאים ממשיכים לרכז סביב איראן כוח עצום. זה עדיין רחוק מהכוחות שרוכזו בזמנו לפני הפלישה לעירק או לאפגניסטן, אבל אז היו פלישות קרקעיות. הפעם, מדובר, כנראה, על מערכה צבאית ומצור ימי. טראמפ נראה כמי שנחוש להחליף את המשטר באיראן. אם זה יצליח לו, זה הטיקט הכי חשוב לקבלת פרס נובל לשלום. הרצינות של טראמפ אמיתית וצריך להתפלל שתישאר כזו, אבל גם להיות מודעים לאפשרות שלא.
כל ישראלי ציוני צריך לקוות שטראמפ יכריע בעד תקיפה אמריקאית עוצמתית וממושכת באיראן. האייתוללות נמצאים עכשיו בנקודת השפל הנמוכה והמסוכנת ביותר מאז המהפכה ב-1979. הם נואשים. אין להם כלים, אין להם אמצעים, אין להם איך לחפור את עצמם מתוך הבור אליו נפלו. הם צריכים זמן, הם צריכים כסף. אין להם זמן ואין להם כסף. הסכם עם אמריקה, אפילו הסכם ביניים זמני, ייתן להם זמן וכסף. כדי להפיל אותם, צריך עוד דחיפה קטנה אחת. התקיפה האמריקאית, שעל פי כל הפרסומים עשויה להיות גם ישראלית, יכולה להעיר מחדש את המחאה ולעורר כוחות פנימיים רדומים והתארגנויות פנימיות מאורגנות, שיצטרפו לגלי התקיפות מבחוץ ויביאו את משטר הדמים הזה לקיצו. צריך לקוות שכל ארגוני הביון האפשריים הכינו את זה. ההזדמנות הנוכחית לא תחזור. זה אירוע של פעם בדור, אולי אפילו פעם במאה. הסרת האיום האיראני מעל ישראל וחזרתה של איראן למשפחת העמים הם גיים צ'יינג'ר בקנה מידה תנ"כי. לא רק לישראל. לאזור כולו.
במקום לפחד מזה, צריך לקוות לזה. במקום לחשוש, צריך לדרוש. החרדה הקיומית הפועמת בלב רבים כל כך מאיתנו, מיותרת. כן, מלחמה זה רע. זה גם מסוכן. אבל השארת איראן כאיום מתקתק שממשיך לתכנן את השמדתנו ולהקיף אותנו בחגורת אש, זה אירוע מסוכן הרבה יותר. מלחמה בשטן, בכוחות האופל, במדינת ענק שהיא גם מעצמה אזורית ששמה לעצמה מטרה אחת אסטרטגית והיא מחיקתה של ישראל מעל פני האדמה, היא מלחמת קודש.
נכון, אנחנו יכולים להיפגע. אבל אנחנו נשרוד. ישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם, אבל גם המדינה המוגנת ביותר בעולם, בפער עצום מכל שאר המדינות. בזמן שחלף מאז "עם כלביא", הצלחנו להשלים את רוב מה שהיה חסר לנו. הפקנו לקחים. מערכות היירוט עשו למידה מואצת והשתפרו. אסור לזלזל באיראנים. גם הם עובדים וגם הם משתפרים אבל האמצעים שיש להם מוגבלים. איראן היא מדינה בפשיטת רגל ממושכת, בקריסת תשתיות מואצת, במצור בינלאומי. בסבבים הקודמים הם היו אמורים לשגר עלינו מאות טילים בבת אחת. תכל'ס, שיגרו עשרות. הם הגיעו למסקנה מלומדת ששיגור 30 טילים בבת אחת הוא היעיל ביותר מבחינתם. אם 2-3 מהם חודרים את מעטפת ההגנה, זה מספיק להם. ככה זה היה בפעם הקודמת. מאז ועד היום, מצבה של איראן לא השתפר, אלא להיפך. היכולות שלנו דווקא כן השתפרו. ועוד משהו: בסבב הקודם איראן נלחמה רק נגדנו. בסבב הבא, אם יהיה, תתייצב מולה גורילה כארצות הברית של אמריקה ויהיו לה עשרות מטרות פוטנציאליות במזרח התיכון: הספינות האמריקאיות, הבסיסים האמריקאים, המפרציות השונות, שם תנסה איראן לגרום נזק לתשתיות כדי להפעיל לחץ על טראמפ להפסיק. כך שאנחנו נהיה רק עוד מטרה בתוך רשימת מטרות מכובדת. זה יקטין את הלחץ.
ובינתיים, בזמן שחלף, ישראל התכוננה. המודיעין עבד שעות נוספות בצבירת יעדים נוספים והכנת הפתעות חדשות. חיל האוויר חידד יכולות. תוכניות חדשות תוכננו. תיאומים חדשים עם בעלות ברית תואמו. והכי חשוב: ב-12 ימי המלחמה הוכח שאיראן הייתה נמר של נייר. מעצמת פלסטלינה. עוצמתה האמיתית התבררה כמקסם שווא. מגדל הקלפים האיראני התמוטט בפני חיל האוויר והמודיעין הישראלים כמעט בלי שהיה צריך לנשוף עליו. שני עשורים של השקעה מטורפת, של יצירתיות בלתי נתפסת, של נחישות והתמדה, הביאו פירות שייקח עוד שנים ארוכות להתחיל ללמוד אותם. העובדה שחיל האוויר הישראלי גיהץ את שמי טהרן 12 ימים ולילות רצופים משל היה זה מטס יום העצמאות מעל חופי תל-אביב, עברה אצלנו באופן טבעי. אבל זה לא טבעי. זו תוצאה של המצוינות שלנו. של הטכנולוגיה, של הקידמה, של היצירתיות, של המחשבה מחוץ לקופסה, של מכון ויצמן והטכניון והאוניברסיטאות וההייטק והסייבר ו-8200 והמוסד והעובדה שהישראלים אף פעם לא ישלימו עם המציאות אלא ינסו לשנות אותה, ירבעו כל מעגל ויפרקו כל קופסה וישברו כל תקרת זכוכית כי אפילו השמיים הם לא הגבול, גם לא השמיים מעל טהרן.
למה זה קורה אצלנו, ולא קורה באיראן?
למה אנחנו כל כך טובים, בעוד איראן כל כך נחשלת? התשובה פשוטה: כל זה לא היה קורה אם ישראל לא הייתה דמוקרטיה ליברלית, בנוסף להיותה המדינה היהודית היחידה בתבל. אם לא היה כאן חופש מחשבה ויצירה. כל זה לא קורה באיראן, מקום בו נשים חייבות לעטוף את עצמן בבדים שחורים, חופי הרחצה נפרדים והמשטר פועל על פי חוקים דתיים. ואחרי שכתבתי את כל הפתיח הזה, אסור לשכוח: ישראל ואיראן נמצאות במלחמה. ישראל היא דמוקרטיה ליברלית ואיראן היא דיקטטורה דתית קיצונים. אבל בינתיים, ישראל ואיראן נמצאות גם בתנועה הפוכה, מתמדת: באיראן ההמונים זועקים לחופש, דמוקרטיה, שחרור האישה, שוויון ונאורות. בישראל, השלטון הולך ומכביד את ידו על הדמוקרטיה, מעמיס עוד ועוד חוקים דתיים, פועל להנצחת הבערות, הבטלה והניוון, מצר עוד ועוד את רגלי הנשים והמיעוטים ומנסה לפרק את מערכת המשפט ואת הערכים הליברליים עליהם קמה המדינה. באיראן נשים קורעות מעליהן את החיג'אב ומשלמות בחייהן. בישראל, ינון מגל קורא להרחקת הנשים מהצבא, שהרי "צבא זה אירוע גברי" והממשלה מגדילה את סמכויות בתי הדין הרבניים והחרדים ממשיכים לזלול תקציבים ולחנך את ילדיהם לבערות ובטלה. אם שתי התנועות המנוגדות הללו ימשיכו בתנועתן וינצחו, איראן תתקרב לדמוקרטיה וישראל תתרחק ממנה. אם זה יקרה, הניצחון שלנו על איראן עלול להיות הניצחון האחרון. ההצרחה הזו תיגמר בצווחה.
בינתיים, הגיע טראמפ לעזרת הפרשנים המותשים כאן בארץ (כולל הח"מ) אתמול, בישיבה החגיגית של "מועצת השלום", ונתן לאיראן עוד 10 ימים "עד שנדע מה קורה", כדבריו. האם זו הטעיה לקראת תקיפה, כפי שקרה בפעם הקודמת, או שטראמפ אכן משתעשע ברעיון ההסכם? את זה נדע תוך עשרה ימים. בינתיים, מה שנותר לנו זה ליהנות למראה שר החוץ גדעון סער שהוצב, בליהוק מהגיהינום, בצמוד לראש ממשלת קטאר, שקיבל מטראמפ חופן נדיב של מחמאות נשיאותיות לוהטות בשידור חי.
אלמלא מכר את נשמתו המשומשת בחזרה לביבי, במחיר מציאה, היה סער יושב אתמול באולפן כלשהו ומותח ביקורת קטלנית על שר חוץ ישראלי כלשהו שעומד ליד הבכיר הקטארי, שחגג יחד עם קטאר כולה את ה-7 באוקטובר, מימן לאורך שנות דור (בעידוד נתניהו) את חמאס, אירח את בכירי חמאס והוחדר עכשיו לעזה כפרוקסי של חמאס, בהסכמה בשתיקה של ממשלת הימין על מלא-מלא שהבטיחה לנו "ניצחון מוחלט". אבל סער החליט לזחול בחזרה למקום הרשע, אז הוא עומד שם, ליד הקטארי, כחתן ביום גירושיו, ומדגמן פוזה של דיפלומט. אין ספק, פוליטיקה זה מקצוע נורא.
אם הייתה טבלה של כל מטרות הדמות שמייצרות הכי הרבה אמוציות בקרב תומכי הממשלה המכהנת, "אחים לנשק" היו מתמקמים בצמרת, מועמדים טבעיים לפלייאוף העליון. אף פעם לא הצלחתי להבין את עוצמת האמוציות שהחבר'ה האלה, שיצא לי להכיר אישית מאז פרצה המחאה נגד ההפיכה המשטרית וביתר שאת אחרי ה-7 באוקטובר, מייצרים בקרב ביביסטים. בסוף, חוץ מעומרי רונן אף אחד מהם עוד לא הצטרף למערכת הפוליטית, כולם מילואימניקים ולוחמים רבי זכויות ומעללים, ב-7 באוקטובר הם היו שם, להושיט יד ועזרה ראשונה לאלפי ישראלים, משפחות ולוחמים שנותרו ללא מענה, מול קריסתה של המדינה ופשיטת הרגל הקולוסאלית של מערכותיה.
השבוע היה לי ויכוח בעניין עם חברי (ללא ציניות) עמית סגל. אם היה לי מד לחץ דם/התרגשות, נדמה לי שאחים לנשק מייצרים אצל עמית יותר אמוציות מאשר איימן עודה, בסרבו לגנות את חמאס, או אהוד ברק, ויחסי הקירבה הלא ראויים שלו עם ג'פרי אפשטיין. אני מודה שאני לא מצליח להבין את זה ואנסה להציע כאן כמה הסברים.
למי שפספס: ב-15 באוקטובר, יום ראשון, 8 ימים אחרי הטבח, בא עמית לסיור במרכז הלוגיסטי שה"אחים" הקימו באקספו של תל אביב. גם אני הייתי שם, כמה ימים אחריו. לאחר הסיור, הוא צייץ ציוץ ארוך, רהוט, מפורט ונרגש על מה שראה. "אני חוזר עכשיו נפעם ממוקד העשייה הציונית מהגדולים במדינה כרגע: המרכז של אחים לנשק בגני התערוכה. באולם אחד למידת מכונה שמזהה חטופים לפי צבע המכנס בסרטונים, בחניון מרכז לוגיסטי עצום שממיין תרומות עד רמת סוג השמפו ומשגר למי שצריך באמצעות מחשב". וכן הלאה. עמית תיאר את כל האולמות, את כל המרכזים, את הכמות הבלתי נתפסת של פעילים שעזבו הכל ובאו להציל את המדינה. את 2000 המשפחות שחולצו מהעוטף ע"י פעילי "אחים לנשק", שהתגייסו בהמוניהם לכל משימה: חילוץ משפחות, רכישת אפודים קרמיים והטסתם ארצה מסביב לעולם, השגת ציוד לחימה בסיסי שהיה חסר בימ"חים, טיפול במשפחות, מה שצריך.
שאלתי אותו השבוע מה השתנה מאז אותו ציוץ? מה הפך את ההתלהבות האותנטית שלו למשטמה רושפת, משל "אחים לנשק" היו, לפחות, האחים המוסלמים? הרי ה"סרבנות" שעמית סגל מייחס לאחים, אירעה עוד קודם. ב-15 באוקטובר, כשצייץ מה שצייץ, הכל היה כבר ידוע והכל היה כבר מאחורינו. היינו בתוך האש, מוכי האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות מאז השואה. אז מה הצית אותו פתאום בימים אלה?
להפתעתי, הוא השיב ש"הם לא התנצלו עדיין".
האמת, הופתעתי. ציפיתי לטיעון אחר. לנימוק טוב יותר. הרי עמית סגל יודע מצוין מי אחראי לטבח ה-7 באוקטובר. הוא אמר את זה בקולו, באומץ לא מבוטל, הרבה יותר מפעם אחת. נדמה לי, שאחראי הזה, שהחזיק בהגה המדינה לאורך 18 שנה, לא התנצל עד רגע זה. כן, אני מדבר על ראש הממשלה נתניהו. לא התנצל? זה עוד מילא. גם לא קיבל אחריות. גם לא הקים ועדת חקירה. גם כמעט לא ביקר משפחות שכולות, למעט קומץ ששייך לבייס שלו. מי שביקש סליחה מעם ישראל הוא הנשיא יצחק הרצוג, בלוויית רן גואילי. נתניהו לא התנצל על זה שבנה את החמאס לאורך שנות דור. על זה שהפר את הבטחתו להפיל את שלטון חמאס ובמקום זה טיפח אותו. על הכסף הקטארי. על מדיניות ה"הכלה". מול חמאס, מול חיזבאללה, מול כולם. על שחרור הרוצחים. על סבבי הסרק. הוא לא התנצל על 2000 קברים, על עשרות אלפי פצועים, עשרות אלפי פגועי נפש, עשרות אלפי מפונים ומאות אלפי נשמות תועות ומעונות שמסתובבים כאן בינינו מאז ה-7 באוקטובר. למה עמית לא דורש התנצלות גם מנתניהו? באותו חרון ובאותה תקיפות? או מסמוטריץ', שהסביר בזמנו ש"חמאס הוא נכס והרשות הפלסטינית היא נטל" והצדיק את הזרמת הכסף הקטארי לתוך הרצועה?.
על מה מבקשים סליחה?
ברור שאין לאחים לנשק על מה להתנצל. הם התגייסו, כמו מיליוני ישראלים, לבלום הפיכה משטרית חפוזה שאיימה על נשמתה של הדמוקרטיה הישראלית. השבוע, כשבצלאל סמוטריץ' אמר שהיה ממליץ לבתו לא להתגייס לצה"ל אם יהיו בו יחידות מעורבות, אף אחד לא התפלץ כמו מול האמירות של רבים מהמוחים במהלך שנת 2023, לפיהן פגיעה באושיות הדמוקרטיה הישראלית ובעצמאות מערכת המשפט תהיה משולה, מבחינתם, להפרה בוטה ויסודית של החוזה בין האזרח למדינתו.
יש כאן אירוע של אי הבנה. אני לא מייחס אותו דווקא לעמית סגל. נדמה לי, מהיכרות שהולכת ומעמיקה איתו, שהוא מאמין שאני וחברי חדורים הכרה אמיתית שאם תכניתו של יריב לוין תמומש, יהיה לנו קשה לחיות כאן. יהודי אפשר להיות בהרבה מקומות. מחצית מיהודי העולם לא חיים בישראל ורובם די מרוצים מהחיים. דמוקרט, אפשר להיות רק בדמוקרטיה. יש ביני לבין עמית פער אידיאולוגי בנושא הזה, אבל אני חושב שהוא לא מייחס לי ולרעיון שאני מייצג שרלטנות. הוא יודע שזה אמיתי.
אגב, מבחינתי, אם הייתי יהודי דתי, לא הייתי מסכים שהבת שלי תשרת ביחידה מעורבת. אידיאולוגיה ואמונה דתית הן חלק מהדמוקרטיה. צריך למצוא את שביל הזהב, את הפתרון היצירתי, כדי שהמושג "יהודית ודמוקרטית" ימשיך להיות מותג מנצח שהביא לנס האנושי הגדול ביותר מאז בריאת האדם, הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
ויש גם עובדות: גילויי הסרבנות הממשיים (בניגוד לאיומי הפסקת ההתנדבות שהיו עיקר האירוע בתקופת המחאה) בתקופות מחלוקת אחרות בהיסטוריה שלנו, היו גדולים בהרבה ממה שראינו כאן בימי ההפיכה העליזים ההם: סמוטריץ' קרא לפני 9 שנים לנוער הציונות הדתית לא להתגייס לצה"ל. השבוע, כאמור, חזר בנוסח מרוכך על האמירה ההיא. אביו ואחיו של נתניהו קראו לסרבנות בימי ההתנתקות. פרופ' אריה אלדד קרא למרי אזרחי בתקופת ההתנתקות. הרמטכ"ל דן חלוץ הביא ערב ההתנתקות לוועדת החוץ והבטחון של הכנסת רשימה שמית של מאות חיילים שמסרבים להשתתף באירוע ומסרבים פקודה. בנוסף לרשימה הזו, נאמר באותו פורום, יש "סרבנות אפורה" של אלפים, עליה מתגברים בצה"ל בדרך חכמה: לא מצוותים את החיילים להשתתף בהתנתקות עצמה, שולחים אותם לשמור על המאהל או להשתלמויות.
רשימת המאיימים בסרבנות או המסרבים ממש מקרב אנשי הימין, ביניהם רבים מאוד משופרות נתניהו הנוכחיים, ארוכה כאורך הגלות. מריקלין דרך ינון מגל שכבר אמר לא מעט פעמים "מי שלא רוצה לשרת, שלא ישרת" וכמובן שכל החבורה הזו מנציחה, מצדיקה ומעודדת את הסרבנות ההמונית של עשרות אלפי חרדים, בחסות המדינה וקופתה. נדמה לי שעמית סגל לא מבקש מהם להתנצל.
זאת, ועוד: כל המסמכים והידיעות שנתפסו מאז 7 באוקטובר מוכיחים, מעל כל צל צילו של ספק, שלמחלוקת הפנימית הקשה בישראל סביב המחאה לא היה שום חלק, אפילו לא חלקיק, בהחלטת חמאס לצאת למתקפה ב-7 באוקטובר. נתניהו עצמו אמר את זה לוועדת המשנה של ועחו"ב. הנסיונות לייחס את הטבח ל"אחים לנשק" או למחאה הם אפילו לא מעשה נבלה. הם תעמולה גבלסית מקפיאת דם, מתובלת בחוצפה שלא תתואר.
עמית סגל לא מייחס לאחים לנשק את האחריות לטבח. בהגינותו, הוא יודע בדיוק מי אחראי לטבח. הצבא, המודיעין, כל ראשי הזרועות ומי שמעליהם הכתיב את המדיניות, הביא את ה"הכלה" והכריז על חמאס כנכס: בנימין נתניהו. ועכשיו, אחרי שכתבתי וחפרתי את כל זה, בואו נצא מנקודת הנחה הפוכה. בואו נגיד שאכן היו גילויי סרבנות ממשית, בואו נניח שזה התחיל לפגוע בצה"ל וזה העמיק את הסכנה למלחמה. כלומר, בואו נאמץ את הנרטיב של עמית סגל, באופן זמני.
מי האחראי על האירוע כולו? ראש הממשלה. הוא עצמו הסביר את זה בעשרות הזדמנויות: לאולמרט, אחרי לבנון השנייה, אמר "היית צריך לוודא את מוכנות הצבא" והסביר אין ספור פעמים שרק ראש הממשלה אחראי על הבטחון. הוא ולא אחר. הוא צריך לבדוק, הוא צריך לוודא, הוא צריך לקבוע מדיניות, הוא צריך לקחת אחריות, הוא המנווט והוא המחליט.
הגעתי סוף סוף לפאנץ': במרץ 2023, חודשיים אחרי תחילת ההפיכה המשטרית, קם שר הבטחון יואב גלנט ונשא את נאום האזהרה שלו, נאום בעקבותיו פוטר בשידור חי. באותו לילה יצאו מבתיהם מיליוני ישראלים שאכפו על נתניהו להחזיר את גלנט לתפקידו. אני עושה עכשיו עמית סגל, לעמית סגל: במהלך אותו הלילה, עלה עמית סגל לשידור, פירש את נאום גלנט כאזהרה אסטרטגית ביטחונית דחופה וקרא לנתניהו להסביר מיד מדוע האזהרה הזו אינה תקפה. "מה שחייב לבוא עכשיו ועל זה צריך להילחם כל ישראלי", אמר סגל, "זה נאום שבו יסביר נתניהו במילים הכי פשוטות שיש, מדוע הוא סבור שנאומו של גלנט הוא פשוט לא נכון, מדוע לא נשקפת שום סכנה לביטחון ישראל, ושום סכנה לצה"ל, לשב"כ ולמוסד, כי שתיקתו של נתניהו בנושא הזה היא מטרידה, הוא חייב להסביר מדוע הנאום הזה כל כך חריג, עד שהייתה חובה לפטר את גלנט, בכל אופן דבר אחד ברור, שאם חלילה, וכולם מקווים שלא, תתממש האזהרה של גלנט, נתניהו לא יוכל להגיד הפעם שהוא לא ידע".
ובכן, האזהרה של גלנט התממשה. ונתניהו עדיין אומר שלא ידע. עמית סגל, בחוש נבואי קוסמי מדהים (בלי ציניות), הבהיר את זה מראש: נתניהו הוא האחראי. הוא בעל הסמכות. זה לא משנה מי מפרק את מזיק לצבא, לכוננות, לביטחון, להרתעה. נתניהו הוא זה שצריך לדאוג, הוא זה שצריך לתקן, הוא זה שצריך לטפל. כששר הבטחון שלו מזהיר, הוא צריך להקשיב לו, לא לפטר אותו. כי אחר-כך, הוא לא יוכל להגיד שלא ידע. כמה פשוט, ככה מדויק. אז למה עמית סגל לא תובע התנצלות מנתניהו, וכן דורש אותה מעומרי רונן, קצין קרבי, מפקד צוות ביחידת עילית, שגייס את עצמו ואת הצוות שלו ב-7 באוקטובר ויצא להילחם בעזה? הוא עשה מעל 200 ימי מילואים בלחימה עזה. ב-7 באוקטובר, כשנלחם, הוא לא ידע שסבתו, נירה, נרצחה בממ"ד שלה בכפר עזה, יחד עם המטפלת שלה. אחרי שגמר להילחם, התגייס עם חבריו מ"אחים לנשק" כדי לבנות מחדש את אחת משכונות המגורים של הקיבוץ, לתפארת מדינת ישראל. מדינת ישראל, שלא הייתה שם כשהיה צריך אותה.
"היועצת המשפטית של משרד המשפטים" עו"ד יעל קוטיק, ביקשה השבוע מבית המשפט לכלוא או לקנוס את העיתונאי מיכאל האוזר טוב (הארץ), מהלך שמעיד על כי היא יורדת מהפסים מהר אף יותר מהפטרון שלה, שר המשפטים. על מה ולמה? כי האוזר טוב ניסה לפרסם ידיעה מסוימת בעניינה, ידיעה החוסה תחת איסור פרסום, אבל פנה בדרכים המקובלות להסרתו. אגב, לעניות דעתי הלא קובעת, בשבתה כיועצת המשפטית של משרד המשפטים, עם קרבתה הידועה ליריב לוין, קם אינטרס ברור ומובהק של הציבור לדעת עליה כמה שיותר פרטים, אינטרס שגובר על איסור הפירסום. אבל אני משאיר לבית המשפט את ההחלטה. שומרי חוק אנחנו.
לעצם העניין: קוטיק היא ממשיכת דרכו של המאור הגדול רב ניצב דני לוי, שניסה לעכב את העברת ממצאי חקירת הפצ"רית מהמשטרה, כדי לרצות את אדונו, העבריין המורשע והבריון המשתלח איתמר בן-גביר. הוא ביקש השלמות, עיכב, מיסמס, בלבל את המוח ולבסוף, כשנואש, העביר את הממצאים דווקא לידיה של קוטיק. כך הוא נפטר מתפוח האדמה בדרך הכי עלובה: גם אכל את הדגים הסרוחים, גם התחנף עד זרא לבן גביר, וגם גורש מהעיר, שהרי אי אפשר לשכתב את ממצאי החקירה. האמת, בסופו של דבר, יוצאת לאור.
אז זהו, שקוטיק מנסה לכבות את האור על האמת ולעכב אותה עוד קצת. בדרך נפשעת. המטרה: להמשיך את המניעות של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לטפל בתיק. כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה הזו. הרי יריב לוין חייב להיפטר מבהרב-מיארה. הוא קיווה, הם קיוו, שיוכח שהיועצת הייתה שותפת סוד של הפצ"רית בהדלפת הסרטון ההוא ובמעשה הטיוח שסביבו. זה היה עושה להם את היום. הם היו מצליחים, סוף סוף, להיפטר משומרת הסף האחרונה ולבצע את זממם במה שנותר מהדמוקרטיה.
אבל זה לא הסתייע, מסיבה פשוטה: ליועמ"שית לא היה צל של מושג על מעשיה של הפצ"רית. היא הייתה הקורבן הראשי שלהם, כי היא רומתה. זו הקביעה הקטגורית של אגף החקירות של משטרת ישראל. גם אם אנשים בלשכתה העידו במסגרת החקירה (כך צריך), זה לא אמור לפסול אותה. היא לא קשורה למעשה. הרי אם עוזריה של היועמ"שית היו עדי ראיה לתאונת דרכים, אפשר היה למנוע ממנה להגיש כתב אישום בגין אותה תאונה? זה אפילו לא טיעון ילדותי. זה טיעון שרלטני, שבא מפיהם של שרלטנים.
בואו נחשוב על דוגמה נוספת: נניח ששר כלשהו מבקש אישור מהיועמ"שית לקבל הלוואה כלשהי (זוכרים את ההלוואה שקיבל בזמנו נתניהו מבן דודו, מיליקובסקי? אגב, מעניין לבדוק אם אכן החזיר את הכסף, כפי שנפסק בזמנו ע"י המבקר). ונניח שבהמשך היה מתברר שההלוואה הזו, שאישר היועמ"ש, הייתה רק כיסוי להלבנת הון והייתה פיקטיבית ולא חוקית. האם היה נמנע מהיועמ"ש להגיש כתב אישום בגינה? ברור שלא.
המטרה אינה הפצ"רית, יפעת תומר-ירושלמי. המטרה היא היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה. וזה לא עניין אידיאולוגי. זוהי יועצת מאפשרת. אפילו את מתווה שפיטת הנוח'בות ע"י בתי דין צבאיים מיוחדים היא אישרה ללא קושי השבוע, כפי שהיא מאשרת את כל גחמות הימין של הממשלה. מה שהיא לא מאשרת, זה דברים שנעשים נגד החוק. למרבה הצער, אלה רוב הדברים שהממשלה הזו עושה ולכן היא רוצה להיפטר מהיועמ"שית. יעל קוטיק היא האקדח המטאפורי הנוכחי שאמור להעניק את יריית החסד (המטאפורית) בגבה של בהרב-מיארה. הבעיה: אין באקדח הזה קליעים, כי האמת לא משקרת.
קוטיק הנ"ל מעכבת כבר שבועיים וחצי את המסקנה המתבקשת ואת שחרור המניעות של היועמ"שית. היא מותירה את עננת הכזב והפייק מעל ראשה, וזו שערורייה שקשה לתאר. היא פונה שוב ושוב למשטרה, היא מבקשת לעבור על רשימת הנחקרים (בניגוד לחוק), היא מערערת על קביעותיהם של מיטב החוקרים והיא מנסה בכל כוחה לתקוע טריז בין היועצת המשפטית לממשלה לבין התיק הזה, כדי שיריב לוין יוכל להשתלט עליו, למנות "מלווה" מטעמו ולנסות לסחוט משם משהו, שיסייע לו בהמשך מלחמת השמד שהכריז על הדמוקרטיה הישראלית. אסור לתת לזה לקרות.