צום רמדאן החל אתמול (רביעי), ובזמן שהחיים ממשיכים בשגרתם, אצל מיליוני מוסלמים הצום מתחיל לפני הזריחה ומסתיים רק הרבה אחרי השקיעה. במהלכו הם מתנהלים בלי אוכל ובלי שתייה, ואצל רובם - עם יום עבודה מלא באמצע.
רמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, ומועד תחילתו נקבע לפי ראיית מולד הירח, ולכן הוא אינו חל בכל שנה באותו תאריך בלוח הגרגוריאני. החודש נמשך 29 או 30 ימים, בהתאם למחזור הירח, ובמהלכו צמים המאמינים מהזריחה ועד השקיעה: נמנעים מאוכל, משתייה ומעישון, ומרבים בתפילה, בצדקה ובמעשים טובים. היום נפתח בארוחה מוקדמת לפני הזריחה (סחור), ומסתיים בשבירת הצום בערב (איפטאר), לרוב בחיק המשפחה. בסיומו של החודש מצוין חג עיד אל-פיטר, המסמל את סוף הצום ופותח ימי חג, ביקורי משפחה ונתינה לנזקקים. עבור רבים זהו לא רק צום פיזי, אלא תקופה של משמעת, חשבון נפש וחיזוק הקשר הקהילתי.
רמדאן אינו נמדד בשעון אחיד: שעות הצום משתנות מיום ליום, העומס בעבודה אינו מתחשב, והגוף נדרש לעמוד במאמץ. זה לא יום אחד של צום - זה חודש. בין אם באתר בנייה, בשוק הירקות, במשמרת ארוכה במשטרה או במשרד של חברת הייטק שאינה עוצרת - הם עובדים, מתפללים וצמים.
גם בעבר, ברוב החברות המוסלמיות, הצום לא בא במקום העבודה - הוא התקיים לצידה. חקלאים, בעלי מלאכה, סוחרים ופועלים צמו והמשיכו לעבוד, כי הפרנסה לא חיכתה לחודש רמדאן. עם זאת, הקצב היה לעיתים שונה: היו מקומות שבהם התחילו לעבוד מוקדם יותר בבוקר, סיימו מוקדם יותר לפני החום או צמצמו עבודות פיזיות כבדות בשעות היום. בחברות מסורתיות, שבהן היום הוכתב יותר על ידי אור היום ופחות על ידי שעון משרד, היה קל יותר "לכופף" את סדר היום סביב הצום. במקביל, תמיד היו גם הקלות: חולים, מי שנוסעים למרחקים ארוכים, נשים בהיריון או מניקות, ומי שעבודתם מסכנת חיים - יכלו לדחות את הצום ולהשלים אותו אחר כך. כלומר, העיקרון של צום ועבודה יחד אינו חדש, אך האופן שבו מתמודדים איתו השתנה עם המעבר לכלכלה מודרנית, למשמרות ארוכות וללוחות זמנים קשיחים.
"האמת? זה מאוד מאוד קשה", מודה בגילוי לב סעיד "אבו ינאל" ג'בארין, בן 57, כימאי מאום אל-פחם, נשוי ואב לבן ושתי בנות בוגרות, שעבד 30 שנה בחברת "טבע", ולפני כמה חודשים הצטרף למפעל התרופות "אוניפארם" בפארק התעשיות "מבוא כרמל". "אנשים נורמטיביים שרוצים להתפרנס בכבוד צריכים לצאת לעבודה. אני מסורתי, לא הכי דתי, אבל זה חלק מהמצוות של האסלאם לצום ברמדאן, וחשוב לי לקיים את המצווה הזו", סיפר לוואלה. סדר היום בתקופה הזו אינו פשוט. "אתה קם מוקדם, אוכל משהו קטן, הולך לתפילה - ומשם ישר לעבודה", הוא מתאר. לדבריו, במפעל התרופות שבו הוא עובד במבוא כרמל אין הנחות: "העבודה נשארת אותה עבודה, רק הגוף מרגיש אחרת, וצריך לקחת את זה בחשבון".
עבור כימאי במפעל תרופות, צום הוא לא רק אתגר פיזי אלא גם קוגניטיבי. העבודה דורשת ריכוז ממושך, קריאה מדויקת של נתונים, שקילה ומדידה ברמות דיוק גבוהות ותיעוד קפדני - כל טעות קטנה יכולה להשפיע על תהליך שלם. בזמן צום, כשאין קפה, אין מים ויש עייפות מצטברת, עומס הקשב גדל: הזיכרון העובד מתאמץ יותר, קבלת ההחלטות נעשית איטית וזהירה יותר, והצורך בבקרה עצמית מתחדד. כימאי נדרש לשמור על רצף מחשבתי, לזהות חריגות ולהגיב לתקלות בזמן אמת, לעיתים בסביבה רועשת או תחת לחץ זמנים. הוא אומר שזה מחייב משמעת גבוהה, לעיתים בדיקות כפולות והיצמדות קפדנית לנהלים - לא כבחירה, אלא כהכרח מקצועי.
סעיד ג'בארין מספר שגם הילדים גדלו על חשיבות המסורת, ושזה לא נגמר רק בצום עצמו. "היופי של החודש הזה הוא המשפחה", הוא אומר, "כל ערב נפגשים כולם ביחד, כמו פעם". מעבר למשמעת האישית, הוא מדבר גם על הצד החברתי: "בן אדם שנותן צדקה וחושב על מי שאין לו - זה מה שמזכך את הנשמה". מבחינתו, רמדאן הוא מאמץ יומיומי, אך גם תזכורת למה שחשוב באמת - ומעבר למצווה, גם על כך הוא לא יוותר.
עלי מוחמדי, בן 37, נשוי ואב לשניים מכפר שעב, חובש בכיר ונהג אמבולנס זה 15 שנה, נכנס לרמדאן כשהשגרה שלו כבר ממילא אינה מכירה בשעון קבוע. "בימים הראשונים זה תמיד קשה", הוא מודה, "כאבי ראש, חולשה, אחרי שאתה כל השנה רגיל לאכול ולשתות". המשמרות אינן סדירות. יודעים מתי יוצאים לעבודה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי חוזרים, ולעיתים הוא מוצא את עצמו שובר את הצום לא בבית אלא בכביש. גם אתמול את האיפטאר הראשון השנה עשה על כביש 6, בין נסיעה דחופה אחת לאחרת: "קניתי מזון פשוט, לחמנייה עם נקניקייה, שתיתי קצת מים והמשכתי עד עשר בלילה", הוא מתאר. "כשהגעתי הביתה, כולם כבר ישנו".
למרות העומס, הוא אינו מוותר על הצום: "מגיל קטן אני צם". מבחינתו זו גם מצווה וגם הזדהות עם מי שאין לו: "להרגיש עם האנשים העניים". רק לעיתים נדירות שבר את הצום בגלל נסיעות ארוכות במיוחד, כמו שקרה לו בנסיעה להעברת חולה מחיפה לאילת. גם בתוך השגרה הלחוצה הוא עוצר להתפלל חמש פעמים ביום כי העבודה, לדבריו, גם בנסיעות, אינה מבטלת את האמונה. "יש לי שטיחון באמבולנס, אני עוצר במקום בטוח, מתפלל לבד וממשיך הלאה".
"למי שעובד בבניין, לצום ברמדאן זה קשה, אבל למי שעובד עם אוכל זה גם קשה", מסביר קאסם אגבארייה, בן 37, ממסעדת "מרכז החומוס והפול אבו קאסם" המהוללת בכניסה לכפר פוריידיס. עבד "אבו קאסם" אגבארייה, אללה ירחמו, הלך לעולמו לפני כשנתיים. הבנים, קאסם ומחמוד, ממשיכים בדרכו ומגיעים מאום אל-פחם בחריצות יום-יום, כמו אביהם, למסעדה הקטנה. הם עובדים מבוקר עד ערב כדי להתפרנס, אך אינם מוותרים על חמש תפילות ביום ועל הצום.
"השנה החג חל כשהיום קצר, ומזג האוויר, תודה לאל, נעים מאוד בינתיים, אז קל יותר. אבל זה אף פעם לא לגמרי פשוט", הוסיף. "כשאתה עובד עם אוכל זה פותח לך את התיאבון, אז זה קשה. ובכלל, בזמן הצום קשה להתרכז בלקוחות ובבקשות שלהם. אבל כך הדת המוסלמית אומרת לנו", משתף קאסם, שהתחיל לעבוד במקום לצד אביו בגיל 13, וכיום הוא נשוי ואב לשלושה ילדים.
הוא מזכיר כי הצום הוא רק אחת המצוות, ולא פחות חשובה לו מצוות מתן הצדקה. מי בא לקנות? "גם יהודים וגם ערבים. הם באים ולוקחים הביתה לערב".