הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט שיתף היום (רביעי) בריאיון ב"סרי ושלזינגר" על החיים בצל האובדן הכבד שחווה, מאז נפילת בנו גל ברצועת עזה. "אני אדם שונה. אין ספק שהאירוע הזה השפיע על החיים שלי ועל החיים של המשפחה. החיים היום לא דומים לחיים שהיו", הוא מספר.
"יש מטען כבד מאוד שמלווה אותי כל הזמן, חיבור של עצב, געגוע ותחושת החמצה אדירה", הוא מתאר בכאב. "הקול שלי נסדק כשאני מדבר על זה. לא בכיתי עשרות שנים, עד שעדכנו את המשפחה. שם זה קרה בפעם הראשונה, כשהודיעו לי שגל נהרג".
החששות, כך מספר איזנקוט, ליוו אותו תמיד, כמו כל הורה ששולח את בנו לקרבי, גם אם הוא הרמטכ"ל. "ראיתי את זה המון אצל משפחות אחרות. לשלוח את הבן לתוך האש - זו המשמעות. כשהגעתי בלילות הביתה חשבתי כל הזמן מה יקרה אם יבואו, ידפקו בדלת ויודיעו לי. לא חשבתי שזה יתפוס אותי בתוך מפקדת האוגדה שבה הוא מתמרן".
"פיקדתי על יחידות קרביות כל חיי, הייתי לצערי אצל מאות משפחות שכולות, וידעתי שזה יכול לקרות. חשבתי על זה כל הזמן", הוא מספר. "ולכן בכל הזדמנות שגל יצא החוצה מהלחימה, מיד עזבתי הכול ורצתי לפגוש אותו, מתוך איזושהי תחושה כבדה שאולי זו הפרידה האחרונה. כשהקפיצו את גל למלחמה לקחתי אותו לתחנת סבידור. נסענו לשם וחיבקתי אותו, וחשבתי על זה שאולי זה החיבוק האחרון. עקבתי אחריו עד הרגע שהוא נכנס לטיולית".
דווקא מתוך הכאב, מוצא עצמו איזנקוט מתמלא תחושת שליחות. "אני עושה מאמץ שהמחיר הזה לא יהיה לשווא", מסביר יו"ר "ישר". "אני מרגיש מחויבות עמוקה מאוד כדי לתקן עבור אלה ששילמו את המחיר, עבור הילדים שלי, הנכדים שלי ושל כולנו".