עבור רווית, אם שכולה מראשון לציון, זו אינה סיסמה אלא דרך חיים. שנתיים וארבעה חודשים חלפו מאז נפילתו של בנה, סרן עידן בלוי ז"ל, והיא עדיין מתקשה לענות על השאלה איך היא מרגישה, "אין לי תשובה לזה", היא אומרת בכאב. רווית ובעלה אלכס הם הורים לשלושה ילדים, עידן, הבכור, אחריו אריאל, חיילת, ויהלי. עידן היה עטרת ראשם וגאוותם הגדולה.
סרן עידן בלוי, קצין קשר בגדוד 13 של חטיבת גולני, נפל בחמ"ל נחל עוז בשבעה באוקטובר, והוא בן 21 וחצי בלבד. במהלך השעות הראשונות של מתקפת הטרור פעל ביוזמה ובאחריות, ניהל תפקוד מבצעי תחת אש ולקח חלק פעיל בלחימה. "היה לו חשוב שידעו שהתפקיד שלו היה לוחם"" מספרת אמו. "ובאותה שבת הוא הוכיח את זה".
עידן התגייס לצה"ל באוגוסט 2020 למסלול קצונה יעודי (קשרג"ים), עבר קורס מ"כים, בהמשך קורס קצינים בבה"ד 1, והשלמה בבה"ד 7. כל הדרך כיוון להגיע לגדוד גולני 13. הוא האמין בצבא, האמין בגדוד והאמין בתפקיד שלו. במהלך השירות הכיר את בת זוגו ליהי, והשניים ניהלו שלוש שנות זוגיות קרובה ואוהבת, שנקטעה עם נפילתו.
רווית בחרה לא להמתין לתחקיר הצבאי הרשמי, ויצאה לאיסוף עצמאי של עדויות מהחמ"ל שבו נפל בנה וניהלה שיחות עם קצינים שניצלו, הקלטות קשר, תיעודים מבצעיים ושיחות מהטלפון האדום. "הרכבתי את הסיפור שלו לפי העובדות שאספתי", היא אומרת. "זה הסיפור של אותו יום ארור. זה אחד הדברים הכי משמעותיים בזיכרון שלי".
כיום, רווית מלווה טקסי סיום של קורסים צבאיים, ומספרת לחיילים ולקצינים צעירים את סיפורו של עידן, מתוך רצון שהזיכרון יהיה אישי ומוחשי.
לצד הפעילות החינוכית, הזיכרון של עידן מקבל ביטוי ביוזמות קהילתיות. אחת המרכזיות שבהן היא טורניר קט רגל שנתי בבית מכבי בראשון לציון, יוזמה של חבריו לאחר נפילתו, מתוך אהבתו למשחק.
הטורניר יתקיים השנה בפעם השלישית, ב - 13 במרץ, בהשתתפות מאות אנשים ממעגלי חייו, חברים מהצבא, מהאזרחות, בני משפחה וקהל רחב.
בנוסף פועל עמוד אינסטגרם לזכרו, שבו מתפרסמים מדי יום שישי סיפורים וזיכרונות שכותבים חברים ומכרים. בעתיד שוקלת המשפחה לרכז את החומרים לספר זיכרון.
בימים אלו רווית חברה למיזם "צו החיים", יוזמה של משפחות שכולות ונפגעי טרור שבחרו לא להישאר במקום של אובדן בלבד, אלא להפוך את הכאב למסע של חיבור, משמעות ופעולה. המיזם מזכיר שלא די רק לזכור. צריך לפעול, להתחבר ולהעמיק מתוך הבנה שזה מה שמחזיק אותנו יחד כעם.
גם הזיכרון הביתי נוכח. עידן אהב אוכל, והסופלה היה המאכל המזוהה איתו במיוחד. "היה לי קשה להיכנס למטבח ולהכין דברים מסוימים", משתפת רווית. "את הסופלה גיסתי מכינה לקראת יום ההולדת שאנחנו מציינים, השבעה באוקטובר ומפגשי התכנסות".
רווית ואלכס משתדלים לשמור עבור בנותיהם על שגרה משפחתית מוכרת כמו ערבי שישי, חגים ותחושת בית. "זה לא אותם חיים", היא אומרת, "אבל חשוב לנו לשמר את מה שהן הכירו". היא חוזרת לאותה בקשה פשוטה, "אני לא מחייבת אף אחד, ואין לי סיסמאות. רק באמת לזכור. לא רק בימי זיכרון, אלא גם בין לבין. לקרוא, להבין את סיפור הגבורה, ולהשאיר אותם בתודעה".