128 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל, יוצאת לדרך בנאשוויל יוזמה שמבקשת להרחיב את גבולות הציונות אל מעבר לעולם היהודי: הקונגרס הציוני הלא יהודי הראשון, The Judeo-Christian Zionist Congress. בעיני מארגניו, אין מדובר בעוד כנס או מסגרת הסברתית, אלא בניסיון להקים תנועה אידיאולוגית חובקת עולם מעין "ארגון גג" שיאחד מאות מיליוני ציונים לא יהודים, בעיקר נוצרים אוהבי ישראל, מול מה שהם מגדירים כאיום אסטרטגי על ישראל ועל העולם המערבי כולו.
אלא שהעיתוי שבו מתקיים הקונגרס אינו מקרי. התמיכה בישראל במערב ובעיקר בארצות הברית נמצאת בשנים האחרונות תחת מתקפה כפולה: מצד אחד, התעצמות של אנטי ציונות פרוגרסיבית בקמפוסים, בתרבות ובתקשורת; ומצד שני, תופעה מטרידה לא פחות של אנטישמיות חדשה שמחלחלת דווקא מתוך המחנה השמרני עצמו.
כאן נכנס לתמונה מאמרו החריף של הפרשן השמרני דיוויד פרנץ' בניו יורק טיימס, הקורא ל"ציונות נוצרית שפויה". פרנץ' מזהיר מפני מצב שבו אנטישמיות אינה עוד נחלת שוליים קיצוניים, אלא הופכת ל"דלק טילים" שמקדם דמויות פופוליסטיות. הוא מתאר כיצד קארי פרג'ין בולר, לשעבר מיס קליפורניה, הגנה על אמירות אנטישמיות של קנדס אוונס וטאקר קרלסון, תקפה את הציונות וטענה ש"הכנסייה היא ישראל האמיתית". פרנץ' מציג זאת כסימפטום לתופעה רחבה: אנטי ציונות עטופה בשפה של "אמריקה תחילה" מול "ישראל תחילה".
הדיון הזה אינו תיאורטי בלבד. פרנץ' מזכיר את השורשים התיאולוגיים של אנטישמיות נוצרית: ההאשמה ההיסטורית כי "היהודים הרגו את ישו", ורעיון "תאולוגיית ההחלפה" שלפיו הנוצרים החליפו את היהודים בברית עם אלוהים. השילוב הזה, הוא כותב, יצר במשך אלפיים שנה הצדקה דתית לרדיפות ולשנאה. לכן, המאבק באנטישמיות מחייב לא רק תגובה פוליטית אלא גם תיקון מוסרי ותיאולוגי בתוך העולם הנוצרי עצמו.
במובן הזה, הקונגרס בנאשוויל מציג את עצמו כתגובה ציונית הולמת: לא עוד "כנס הסברה", אלא תנועה אזרחית ערכית שתפעל בזירות שבהן מתנהלת מלחמת ההשפעה האמיתית. מארגני הקונגרס מכנים זאת "החזית השמינית" חזית התודעה והלגיטימציה. בעוד ישראל מתמודדת בשבע חזיתות פיזיות מול איראן, חיזבאללה ועזה, דווקא בזירה הרכה של דעת הקהל, הקמפוסים, התרבות והרשתות החברתיות, ישראל מתקשה לנצח.
בראש המאמץ הזה עומדים שגיב אסולין, בכיר מוסד לשעבר ומייסד שותף של התנועה, וכיילב מאיירס מייסד שותף נוסף, כשלצדם בכיר יחידת 504 לשעבר ומייסד שותף אף הוא סא"ל במילואים מרקו מורנו. יחד הם מבקשים להקים רשת השפעה גלובלית שתפעל מול מה שהם מגדירים כ"ציר השפעה אסלאמיסטי פרוגרסיבי", הממומן לדבריהם בידי קטאר, איראן ואויבי המערב, ומשתמש בישראל ובציונות כעלה תאנה במאבק רחב יותר נגד ערכי המערב.
התנועה החדשה מתמקדת במיוחד בארצות הברית, מתוך הבנה שהמערכה על התמיכה בישראל מוכרעת שם. בקונגרס משתתפות דמויות בולטות כמו שרת החינוך האמריקאית לשעבר בטסי דה ווס, השחקנית והפעילה הפרו ישראלית פטרישיה היטון (כוכבת "כולם אוהבים את ריימונד"), והסופר ומוביל הדעה אריק מטאקס.
אך השאלה הגדולה היא כיצד תיראה "תגובה ציונית הולמת" בעידן הזה. פרנץ' מדגיש כי ציונות נוצרית אמיתית אינה פולחן מדינה ואינה צידוק אוטומטי לכל מדיניות ישראלית. היא מחויבות מוסרית לשוויון ערך האדם, ולזכותו של עם נרדף לבית לאומי בלי להפוך את ישראל לחסינה מביקורת ובלי להכשיר שנאה כלפי פלסטינים.
אם הקונגרס בנאשוויל יצליח לייצר ברית ציונית נוצרית שמבוססת על ערכים, אחריות מוסרית ומאבק אמיתי באנטישמיות גם בתוך המחנה השמרני, ייתכן שהוא אכן יסמן רגע היסטורי חדש: מבזל 1898 לנאשוויל 2026 הרחבת הציונות אל זירת התודעה של המאה ה־21.