מהפכת הבינה המלאכותית כבר כאן, והיא חודרת במהירות כמעט לכל תחום חברתי, כלכלי ופוליטי. יתרונותיה של הטכנולוגיה ברורים ומפתים: היא מאפשרת קיצור תהליכי עבודה, חיסכון במשאבים והפקת תוצרים ברמה גבוהה - לעיתים אף גבוהה מזו של האדם הממוצע - בתחומים מגוונים כגון פוליטיקה, כלכלה, רפואה, מדע וביטחון. גם בזירה הדמוקרטית, ובפרט בעולם האקטיביזם והמחאה, טכנולוגיות AI מציעות יתרונות משמעותיים. הן מאפשרות הפקה של קמפיינים דיגיטליים "מקצועיים" - סרטונים, פוסטים, מסרים ויזואליים וקוליים - גם לקבוצות מחאה קטנות, דלות משאבים וללא גישה למשרדי פרסום או לתקשורת הממוסדת.
במובן זה, ניתן לראות ב -AI טכנולוגיה שמרחיבה את ארגז הכלים של האקטיביסטים ומחזקת את הדמוקרטיזציה של השיח הציבורי: יותר שחקנים יכולים לייצר נראות, להשפיע על סדר היום ולהתחרות על תשומת הלב הציבורית. אולם מבט ביקורתי מגלה פרדוקס עמוק: דווקא בזירה של מחאה ואקטיביזם, הבינה המלאכותית עלולה להחריף את יחסי הכוחות הקיימים ולפעול בראש ובראשונה לטובת גורמים ממסדיים - משטרה, פוליטיקאים ומוסדות שלטון.
אקטיביזם פוליטי מאופיין בנחיתות מבנית: היעדר כוח פיזי, משאבים מוגבלים ונגישות מצומצמת לערוצי תקשורת ממוסדים. היתרון המרכזי שנותר בידי אקטיביסטים הוא היכולת לתעד, להעיד ולחשוף. סרטון מהפגנה, תמונה של אלימות משטרתית או עדות אישית מהשטח אינם רק אמצעי שכנוע - הם מקור הלגיטימציה של המחאה. התיעוד הוא שמאפשר לערער על גרסאות רשמיות ולהציב סימן שאלה מעל סמכות ממסדית.
דווקא כאן פוגעת הבינה המלאכותית בליבת האקטיביזם. בעידן שבו ניתן בקלות לייצר סרטונים וקולות משכנעים שלא התרחשו מעולם, התיעוד מאבד את מעמדו כראיה. עבור אקטיביסטים, המשמעות חמורה במיוחד: כל סרטון אותנטי של אלימות או דיכוי יכול להידחות כ"מזויף", "ערוך" או "מיוצר על ידי "AI. כך, הכלי החזק ביותר שעמד לרשות המחאה - העדות מהשטח - מתרוקן מכוחו.
הפגיעה אינה סימטרית. אמנם גם אקטיביסטים יכולים, תיאורטית, להשתמש ב-AI כדי לייצר תיעוד שקרי, אך בפועל יחסי הכוחות פועלים לטובת הממסד. משטרה ופוליטיקאים נהנים מראש מהנחת אמינות, ממנגנוני דוברות, מגיבוי משפטי ומגישה לערוצי השפעה רחבים. טענת ההכחשה - "זה לא קרה, זה AI"- זמינה הרבה יותר למי שכוחו ממוסד. האקטיביסט, לעומת זאת, נדרש להוכיח אמת בעולם שבו עצם האפשרות להוכיח התערערה.
כך נוצר מצב של הכחשה מבנית: לא בהכרח משום שהממסד משקר, אלא משום שהוא יכול להרשות לעצמו להטיל ספק. הספק עצמו הופך לכלי של כוח. גם כאשר קיימות גרסאות מתחרות - של המפגינים ושל המשטרה - לציבור אין דרך להכריע ביניהן. התוצאה היא השעיה של שיפוט, עייפות מוסרית ואובדן עניין. זהו הפסד מובהק למחאה, שתלויה בהכרה ציבורית כדי להפעיל לחץ פוליטי.
בהקשר זה, הבינה המלאכותית אינה רק טכנולוגיה חדשה, אלא מכשיר שמעמיק את משבר הפוסט-אמת. אם בעבר המאבק היה על פרשנות של עובדות, הרי שכעת עצם קיומן של עובדות מוטל בספק. סרטים כמו לכשכש בכלב (Wag the Dog, 1997) שתיארו מניפולציה תקשורתית בידי אליטות פוליטיות עתירות משאבים, נראים היום כמעט מיושנים. בעידן ה-AI, היכולת לייצר מציאות חלופית אינה נחלתם של מעטים - אך היכולת ליהנות ממנה פוליטית נותרת לא שוויונית.
לכן, עבור אקטיביסטים, הבינה המלאכותית אינה רק הזדמנות אלא גם איום. היא שוחקת את היתרון היחסי האחרון של המחאה מול גורמי הכוח: האמון בעדות, בתיעוד וביכולת לומר אמת נגד גרסה רשמית. ללא מנגנונים חדשים של אימות, אחריות והגנה על עדויות מהשטח, אקטיביזם בעידן ה-AI עלול להפוך לפחות אפקטיבי - לא משום שהוא חלש יותר, אלא משום שהקרקע האפיסטמית (המסגרת המוסכמת של מה נחשב ל"אמת" או ל"ראיה"), שעליה הוא עומד הולכת ומתפוררת.
מה נדרש מהמדינה ומהפלטפורמות הדיגיטליות
הדיון מקבל משנה תוקף בהקשר של מחאות בישראל, שבהן לתיעוד מהשטח היה בשנים האחרונות תפקיד מרכזי. סרטונים של אלימות משטרתית, שימוש באמצעים לפיזור הפגנות או עימותים עם מפגינים הפכו לכלי מרכזי במאבק על דעת הקהל, במיוחד לנוכח אמון מוגבל במוסדות שלטון ובתקשורת ממוסדת בקרב חלקים מהציבור. בעידן ה-AI, תיעוד כזה חשוף במיוחד לערעור: טענות לזיוף, עריכה או יצירה מלאכותית בידי המחשב, עלולות להפוך לשגרת תגובה ממסדית, גם ללא הוכחה. עבור מחאות הפועלות כבר ממילא בתנאים של א-סימטריה כוחנית, מדובר באיום ממשי על עצם היכולת לנסח ביקורת אפקטיבית. כאשר כל תיעוד ניתן להכחשה, המחאה מאבדת את אחד ממקורות הלגיטימציה המרכזיים שלה, והמאבק הפוליטי נדחק משאלת "מה קרה" לשאלת "במה בכלל אפשר להאמין".
אם הבינה המלאכותית מערערת את תנאי היסוד של אקטיביזם דמוקרטי, האחריות להתמודד עם ההשלכות אינה יכולה ליפול על אקטיביסטים בלבד. נדרשת התערבות מוסדית ברורה. מן המדינה נדרש לפתח מסגרות רגולטוריות שמכירות במעמד המיוחד של תיעוד מחאה ועדות אזרחית, ולהגן עליו. זה כולל קביעת סטנדרטים לאימות חומרים חזותיים, חובות שקיפות של רשויות אכיפה ביחס לשימוש בטכנולוגיות AI, והגבלות ברורות על שימוש בטענות של "זיוף" כטקטיקה גורפת להכחשת אלימות או הפרת זכויות. במקביל, על הפלטפורמות הדיגיטליות לשאת באחריות פעילה יותר: לפתח מנגנוני סימון, הקשר ואימות שאינם מסתפקים בהסרת תוכן אלא מסייעים לציבור להבין את מידת האמינות שלו. ניטרליות אלגוריתמית אינה עמדה מוסרית מספקת בעידן שבו עצם האפשרות לדעת מה קרה הופכת לשאלה פוליטית.
הכותבת הינה חוקרת את הקשר שבין רשתות חברתיות, חברה אזרחית ודמוקרטיה, וחברת סגל בכיר ב"מרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים" (לשעבר המכללה האקדמית הדסה) החוג לפוליטיקה ותקשורת