"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי" הפך לציטוט השגור בפי כל. האמירה של היועצת המשפטית לממשלה, שנאמרה בישיבת ממשלה אגב האכיפה כנגד ההפגנות בנוגע לרפורמה, הפכה להצדקת כל סוג של הפרעה במרחב הציבורי, גם כזו מהסוג הספק פלילי של מרדכי דוד. הנה, רק לאחרונה פרסם עמית סגל את ההקלטה של אותה אמירה וכמובן עם פרשנות בדבר ה"בומרנג" שצורת מחאה מסוג א' מייצרת וכאילו חסימות כבישים וודאי ההבנה שמחאה אידיאולוגית צריכה להפריע לסדר הציבורי, נולדו עם מחאות קפלן. כמה שזה רחוק מהאמת.
שנתיים לאחר ההתנתקות, ובזמן שעדיין מתקיימים הליכים משפטיים כנגד עצורים רבים שנעצרו בזמן שנת המאבק כנגד תוכנית ההתנתקות, התחילו המחוקקים בכנסת ישראל לחוקק את חוק הפסקת ההליכים ומחיקים רישום בעניין תכנית ההתנתקות. חנינה במילה אחת. תהליך חקיקת החוק התקיים במקביל למהלך במשרד המשפטים למתן חנינות ומחיקת רישומים לעצורים באותה שנת מחאה. חברי הכנסת לחצו וגם המערכת הבינה, אולי, שידה על ההדק הייתה קלה.
אולם לא המערכת המשפטית היא זו שדרשה את החקיקה. לא היא שביקשה לקבוע רף מיוחד למחאה אידיאולוגית. היו אלה חברי הכנסת שיזמו וקידמו חקיקה, במסגרתה על שורה ארוכה מאוד של עבירות, ביניהן חסימת כבישים, ניתנה חנינה. הוחלט שייפסקו הליכים, יופסקו עונשים ויימחקו הרישומים כלא היו. לא כל חברי הכנסת היו תמימי דעים ביחס לחוק. בזמן אמת היו חברי כנסת שטענו כי מדובר בחוק "שעשוי להיווצר תקדים מסוכן שיגרום להתנהלות שונה של מערכת המשפט לקבוצות שונות של אזרחים בישראל".
טענותיהם של מיעוט מחברי הכנסת ביחס לחוק המיוחד נפלו על אוזניים ערלות. המחוקקים טענו כי מטרת החוק הזה "לאחות את הקרע שנוצר באמצעות חקיקה מיוחדת", כפי שהציג את החוק יו"ר ועדת החוקה, דוד רותם ז"ל. לאחות קרע ולשלוח בד בבד מסר חד וברור למשטרה ולפרקליטות: "במחאה אידיאולוגית, רף האכיפה צריך להיות גבוה מאוד. במידה ותאכפו יותר מידי, נעקוף אתכם וניתן חנינה".
יוזמי החוק קיוו שהחקיקה תסגור את פצע ההתנתקות ותאפשר לו להחלים. לו רק היו יודעים ש-16 שנה לאחר החקיקה עדיין ימשיכו לנפנף באירוע הפגנות ההתנתקות והאכיפה המשטרתית והמשפטית מאותה תקופה. מאז - כמעט ואין ביקורת מצד ימין שמתייחסת לאכיפה כנגד מפגינים, בד"כ מהשמאל, שלא חוזרת לתקופת ההתנתקות. ואין אחת מהן שמזכירה את החוק המיוחד שחוקקו לאותה מחאה.
צריך להבין, ב-2010 המחוקקים הבהירו מעל לכל ספק כי ישנן מחאות מיוחדות. הם התוו את קווי הפעולה לפרקליטות ולמשטרה. קבעו, בספר החוקים של מדינת ישראל, שיש מחאות אידיאולוגיות שיש לאפשרן ושעל המערכת המשפטית להיות מדודה באכיפת העבירות שמתרחשות במסגרתן, אחרת יחוקקו על ראשם חוק. הם עשו זאת בניגוד לדעת משרד המשפטים והפרקליטות ואל מול אזהרות שנשמעו בדבר התקדים המסוכן שזה מייצר. ואכן, מאז ועד היום אלפי אזרחים, נעצרו במחאות אידיאולוגיות. רק קבוצה אחת נוספת, יוצאי אתיופיה, זכתה לחוק דומה בשנת 2024. גם הוא עוסק בעבירות שעניינן הפרעה לסדר הציבורי, לרבות כאלה עם גרימת נזק.
הקשר בין מחאה אפקטיבית להפרעה לסדר הציבורי הוא קשר סימביוטי. את מה שחברי הכנסת מהימין בכנסת ה-17 וה-18 הבינו, עמית סגל וחבריו נדמה שמתאמצים לשכוח. לא היועמ"שית המציאה את החיבור הזה, אלא חברי הכנסת הם אלה שהתעקשו עליו, למרות התנגדות דרגי המקצוע, ואולי אף בעקבותיה. הם חוקקו זאת כדי לשלוח מסר. יש מחאות אידיאולוגיות שחייבים לאפשר להן להתקיים. מכאן ועד "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי" המרחק הוא קצר מאוד.
טענותיהם של מיעוט מחברי הכנסת ביחס לחוק המיוחד נפלו על אוזניים ערלות. המחוקקים טענו כי מטרת החוק הזה "לאחות את הקרע שנוצר באמצעות חקיקה מיוחדת", כפי שהציג את החוק יו"ר ועדת החוקה, דוד רותם ז"ל. לאחות קרע ולשלוח בד בבד מסר חד וברור למשטרה ולפרקליטות: "במחאה אידיאולוגית, רף האכיפה צריך להיות גבוה מאוד. במידה ותאכפו יותר מידי, נעקוף אתכם וניתן חנינה."
יוזמי החוק קיוו שהחקיקה תסגור את פצע ההתנתקות ותאפשר לו להחלים. לו רק היו יודעים ש-16 שנה לאחר החקיקה עדיין ימשיכו לנפנף באירוע הפגנות ההתנתקות והאכיפה המשטרתית והמשפטית מאותה תקופה. מאז - כמעט ואין ביקורת מצד ימין שמתייחסת לאכיפה כנגד מפגינים, בד"כ מהשמאל, שלא חוזרת לתקופת ההתנתקות. ואין אחת מהן שמזכירה את החוק המיוחד שחוקקו לאותה מחאה.
צריך להבין, ב-2010 המחוקקים הבהירו מעל לכל ספק כי ישנן מחאות מיוחדות. הם התוו את קווי הפעולה לפרקליטות ולמשטרה. קבעו, בספר החוקים של מדינת ישראל, שיש מחאות אידיאולוגיות שיש לאפשרן ושעל המערכת המשפטית להיות מדודה באכיפת העבירות שמתרחשות במסגרתן, אחרת יחוקקו על ראשם חוק. הם עשו זאת בניגוד לדעת משרד המשפטים והפרקליטות ואל מול אזהרות שנשמעו בדבר התקדים המסוכן שזה מייצר. ואכן, מאז ועד היום אלפי אזרחים, נעצרו במחאות אידיאולוגיות. רק קבוצה אחת נוספת, יוצאי אתיופיה, זכתה לחוק דומה בשנת 2024. גם הוא עוסק בעבירות שעניינן הפרעה לסדר הציבורי, לרבות כאלה עם גרימת נזק.
הקשר בין מחאה אפקטיבית להפרעה לסדר הציבורי הוא קשר סימביוטי. את מה שחברי הכנסת מהימין בכנסת ה-17 וה-18 הבינו, עמית סגל וחבריו נדמה שמתאמצים לשכוח. לא היועמ"שית המציאה את החיבור הזה, אלא חברי הכנסת הם אלה שהתעקשו עליו, למרות התנגדות דרגי המקצוע, ואולי אף בעקבותיה. הם חוקקו זאת כדי לשלוח מסר. יש מחאות אידיאולוגיות שחייבים לאפשר להן להתקיים. מכאן ועד "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי" המרחק הוא קצר מאוד.
ד"ר טל אלוביץ' הוא דוקטור למדעי המדינה מאוניברסיטת מילאנו ועמית מחקר במכון מולד. לשעבר מנהל סיעת העבודה בכנסת.
הכותב הוא דוקטור למדעי המדינה מאוניברסיטת מילאנו ועמית מחקר במכון מולד. לשעבר מנהל סיעת העבודה בכנסת.