טראמפ, נתניהו והרצוג עמדו במרכז משולש האהבה הלוהט של סוף השבוע, עם המילים הקשות שהטיח טראמפ בהרצוג, ככל הנראה לבקשת נתניהו (שמכחיש, אבל תכף נגיע לזה).
נתחיל דווקא במי שהכי פחות מושקע בזה רגשית, דונלד טראמפ. מבחינת טראמפ אין שום משמעות להליך המשפט בישראל, לסמכויות הנשיא להעניק חנינה ונסיבותיה, לא כל שכן לעובדה שנתניהו כלל לא הגיש בקשת חנינה כמקובל (בלשון המעטה).
מבחינת נשיא ארה"ב הוא ביקש בקשה, רמז שהוא מצפה שתקרה - וזו לא התממשה. טראמפ כמו טראמפ לא מתאמץ אפילו להסוות את המניע שלו. הוא לא מדבר על כך שנתניהו חף מפשע, שהתיקים קורסים, תפורים ועוד כל מני שמות תואר שהצמידו להם נתניהו ושופרותיו. מבחינתו הוא הנושא.
למה מגיעה החנינה לנתניהו? גם כי הוא תפקד מצוין בזמן מלחמה (כלומר מאפשר לחמאס להתחזק אחרי כל הדם השפוך, רק כדי שנתניהו וחבר מתווכי הנדל"ן שלו יגזרו קופונים על אחד הפרויקטים השאפתניים מאז בניית הפירמידות), אבל בעיקר, זה הרצוג, כך לדבריו, שצריך להתבייש בעצמו, כי לא היה מעולם נשיא טוב יותר לישראל.
רוצה לומר: אני הפריץ. עד עכשיו הייתי טוב, הכי טוב, אבל אני עלול להיות גם רע, ההחלטה שלכם. בינתיים הוא משדר גם עלבון אישי ששולח את הרצוג להתבייש. למה? כי סרב לבקשת מי שנתן לו בשפע.
הסצנה מזכירה מעט את סרטי וסדרות המאפיה: אתה לא יכול לקבל טובות מהדון, לא כל שכן מהדונלד, מבלי שתהיה חייב לו לכל החיים. ישראל קיבלה את החטופים בחזרה - וחשבה שהמחיר הוא שחרור אסירים והפסקת האש? תחשבו שוב, כי דון-טראמפ עשה לכם טובה ועכשיו מה הוא כבר מבקש? משהו קטן בתמורה - ואפילו לא בשביל עצמו...
הכל אישי
מה שמביא אותנו לצלע השנייה של המשולש, בנימין נתניהו. לכאורה הוא יצא פארש מהאינסידנט: גם דחק בטראמפ לעלוב בהרצוג, גם זכה למקלחת צוננים לא אופיינית מפי מה שהוגדר "סביבת בית הנשיא" והעיקר, לא קידם כהוא זה את נושא החנינה, אולי רק להפך. נכון?
אז זהו, שלא: נתניהו יודע שטראמפ לוקח קשה באמת רק עניינים שנוגעים לכבודו האישי. המטרה שלו ביוזמה המחודשת הייתה לתעל את הנושא בדיוק לשם, להפוך אותו להתגוששות לא הוגנת בין מתאגרף במשקל כבד כטראמפ לנצר משפחת המתאגרפים (עוד מימיה באירלנד) כהרצוג. איך אומרים בשכונה? לא כוחות.
אבל רגע, נתניהו בכלל מכחיש שידו הייתה במעל, שכן "סביבתו" הבהירה שהנשיא האמריקני פעל רק על דעת עצמו!
ובכן, על ההכחשה הזאת נאמר רק שצריך מידה לא סבירה של נאיביות כדי לחשוב שטראמפ בחר להתבטא בנושא שמאוד לא מעסיק אותו, בין מצב הכלכלה בארה"ב למתיחות הגואה מול איראן, פחות מ-24 שעות אחרי פגישתנו עם נתניהו - ובלי כל קשר אליו... למאמינים יש לי המלצה על סרט טבע תיעודי נהדר בשם "במבי".
אפרופו במבי, הגענו להרצוג - מי שנזכר להיעלב מהקולגה האמריקאי שלו. אם יש יכולת שראויה להערצה אצל נתניהו, הרי זו רק היכולת להחזיר לחיקו את מי שפגע בהם: פעם זה בני גנץ שכבר נעקץ אבל מפעיל עתה עבור נתניהו את קמפיין הדה-לגיטימציה לשותפות עם מפלגות ערביות. פעם אלה תושבי קריית שמונה, שנשבעים לו אמונים אחרי שהופקרו לגורלם, עכשיו זה הרצוג.
מה רצית, קולה?
נניח שנאמנות עלינו הכחשות הנשיא לפיהן לא הייתה מעולם שום הבנה, לא כל שכן עסקה, בינו לבין נתניהו באשר לחנינה. עדיין קשה שלא לתמוה מה פתאום הוא מתפלא שנתניהו פתח בקמפיין אישי נגדו, באמצעות נשיא ארה"ב.
הרי הרצוג כבר היה במצב הזה, כשניסה להביא לרפורמה משפטית בהסכמה ובהידברות - וספג עלבונות צורבים. הוא התעקש שלא לצאת נגד נתניהו וממשלתו בנושא החטופים (למשל) שהיה קונצנזוס לאומי - ולמרות זאת חטף.
מה הוא חשב שיקרה כשיעז למוסס את מכתב ה"לא עשיתי כלום וצדקתי בכל מילה, עכשיו תבטלו לי את המשפט", שהוצג לציבור כ"בקשת חנינה"?
להיות תמים פעם אחת זה חינני. להיות תמים פעם שנייה זה נאיבי. להיות תמים פעם שלישית זה כבר טיפשי - והרצוג מסתובב עתה עם התואר הלא מחמיא הזה. קצת כמו במהתלה הוותיקה שבה מתבקש מישהו לפתוח את הברז ולבדוק אם יוצאים ממנו מים, רק כדי להיענות בשאלה: "מה רצית שייצא, קולה?"
כך גם הרצוג: מה ציפית, אדוני הנשיא, שייצא מנתניהו, אחרי כל המנדלבליטים, אלשייכים, הארויים, חפצים ופלדשטיינים (רשימה חלקית מאוד), נופת צופים?
אז מי ניצח בעימות המשולש הזה, אתם שואלים? עם מטאפורה מ"הסנדק" פתחנו ואיתה גם נסיים: נתניהו כמובן, בסופו של דבר הוא היחיד שיצא עם מבוקשו. אולי לא חנינה, אבל הפיכת העיסוק בה לעניין אישי עבור טראמפ בשבתו כדון-קורליאונה, שנאמר: "הכל אישי".