חמישה ימים בלבד לפני כינוס הבכורה של "מועצת השלום" בוושינגטון בראשותו של הנשיא טראמפ, כבר ברור שהשאלה איננה עוד איך תיראה עזה ביום שאחרי אלא האם בכלל יהיה "יום שאחרי". בכנס הביטחון במינכן, בין שרים אירופים, נציגים ערבים ודיפלומטים אמריקנים, היה זה דווקא ניקולאי מלדנוב, האיש שמונה להוביל את המהלך בשטח, שהניח את הדברים על השולחן בצורה החדה ביותר: הזמן של עזה אוזל, והסכנה הגדולה אינה רק כישלון של התוכנית אלא התקבעות של מציאות בלתי הפיכה.
מלדנוב הזהיר מפני חזרה ישירה ללחימה, אך יותר מכך מפני מצב שבו הרצועה תתפורר לשני אזורים מנותקים, תתנתק סופית מהגדה ומהרשות הפלסטינית, ותהפוך לזירה שאין ממנה דרך חזרה להסדר מדיני. מבחינתו, כינוס וושינגטון אינו עוד מפגש חגיגי אלא נקודת מבחן: האם העולם מסוגל לכפות סדר חדש בעזה, קרי שלטון מעבר, פירוק נשק, סיוע מיידי וכוח ביטחון פלסטיני או שמדובר בעוד מסגרת בינלאומית שתקרוס מול השאלה הראשונה והבלתי נמנעת: מי באמת ישלוט בעזה ביום שאחרי חמאס.
במינכן, תחת הכותרת הכבדה "חיים תחת ההרס: אבני הבניין לעזה חדשה" (Life Under Destruction: Building Blocks for a New Gaza), התמונה שעלתה מהדיון אתמול הייתה רחוקה מאוד מהחזון המבריק שהוצג בחודשים האחרונים בעיקר על ידי ג'ארד קושנר בדאבוס ובמסדרונות וושינגטון. במקום "תוכנית שיקום" מהודקת, נחשפה שוב המציאות של רצועה חרבה, אוכלוסייה תלויה בסיוע, והפער העצום בין שרטוטים מדיניים לבין קרקע בוערת.
אלא שמלדנוב, בתפקידו החדש כ"הנציב העליון לעזה", נשמע פחות כמו מתווך פוליטי ויותר כמו מי שמנסה למנוע התרסקות. הוא קבע כי התוכנית הקיימת היא למעשה האפשרות היחידה להתקדמות, לא משום שהיא מושלמת אלא משום שהאלטרנטיבה היא חזרה לאלימות ולמלחמה. לדבריו, פירוק הנשק איננו רק תנאי ישראלי או אמריקני אלא תנאי בסיסי לעצם האפשרות להתחיל שיקום. לא מדובר רק בחמאס, הוא הזכיר, אלא בכלל הפלגים החמושים ברצועה, עם מנהרות, מתקני ייצור ויכולת צבאית שלא נעלמה.
האזהרה הראשונה שלו הייתה מיידית: הסכנה הגדולה היא קריסת שלב ב' של הפסקת האש והידרדרות ישירה ל"שלב ב' של המלחמה". אם זה יקרה, אמר, לא יהיה מקום לא למועצת השלום ולא לשום מנגנון בינלאומי עד שכל שיישאר זה רק לאסוף את ההריסות. אבל מבחינתו הסיכון החמור יותר הוא זה שמתרחש בשקט: התקבעות של מציאות חדשה בשטח. לא רק ניתוק של עזה מהגדה ומהרשות הפלסטינית, אלא גם חלוקה פנימית של הרצועה עצמה לשני אזורים נפרדים. אם המציאות הזו "תתקשה בבטון", כפי שתיאר, לא תהיה דרך מעשית לחזור למסלול של פתרון שתי המדינות.
מלדנוב פירט את הצעדים הנדרשים כדי שהוועדה הטכנוקרטית המיועדת לניהול עזה תוכל להיכנס לרצועה: ראשית, חמאס חייב להעביר שליטה אזרחית על המוסדות תהליך מורכב אחרי עשרים שנות שלטון ושינוי מערכות החוק. שנית, הפרות הפסקת האש חייבות להיפסק, אחרת כל ניסיון להכניס ממשל מעבר יהפוך להשפלה ולכישלון. ושלישית, נדרש שינוי דרמטי בהיקף הסיוע ההומניטרי: דיור זמני, תרופות, מזון, מים ותשתיות בסיסיות כדי שאנשים ירגישו שינוי מיידי ולא רק הבטחות לעתיד.
באחת הנקודות החשובות הוא גם סימן גבול ברור מול רעיונות של "משטרה בינלאומית" בעזה. הכוח הבינלאומי לייצוב יכול לסייע, אך הפתרון האמיתי חייב להיות הקמה של כוח ביטחון פלסטיני חדש שיוכל להחזיק את השטח, בסיוע בינלאומי. הסתמכות על חיילים זרים ש"ימשטרו את עזה", הזהיר, היא מתכון לגישה שגויה ולכישלון.
הרגע החריף ביותר הגיע כאשר מהקהל עלתה דרישה לעסוק בצדק ובאחריות לפשעי מלחמה. מלדנוב סירב להיגרר לשיח משפטי או היסטורי והבהיר שמינכן רחוקה מהמציאות של עזה. מבחינתו המוקד הוא הצלת חיים עכשיו: מוסדות שקופים, ממשל מתפקד, ושליטה מלאה על הנשק. הוא אף ניסח זאת בצורה בוטה: אין עתיד לישראלים ולפלסטינים אם חמאס יישאר בשלטון בעזה עם נשקו בידיו.
כך, ככל שמתקרב כינוס וושינגטון, מועצת השלום מוצאת את עצמה מול מבחן כפול: מצד אחד, הצורך הדחוף לעצור את ההידרדרות בשטח ולהביא שינוי מוחשי לתושבי עזה כבר בשבועות הקרובים; מצד שני, השאלה הגדולה יותר, האם זהו באמת מסלול שמוביל לאופק מדיני, או עוד מנגנון בינלאומי שיישבר מול אותם מוקשים מוכרים של שליטה, לגיטימציה, נשק וחוסר אמון.
מלדנוב מציע תפיסה של "קרקע לפני פסגה": קודם לייצב את עזה, לאחד את המערכת השלטונית והביטחונית, להוציא את חמאס מהממשלה ולהחזיר שליטה אחת וחוק אחד ורק אז ניתן יהיה לדבר מחדש על פתרון רחב יותר. במילים אחרות, במינכן הוא לא הציג חלום חדש לעזה, אלא ניסיון דחוף למנוע מהמציאות הגרועה ביותר להפוך לקבועה. הספירה לאחור כבר החלה והשאלה היא האם בוושינגטון יצליחו לעצור אותה בזמן.