החפץ החשוד שהוביל לחופה, הקורס שהוליד משפחה | משטרת האהבה פגשה את הולנטיין דיי

רס"ר דניאל בוסקילה ורס"ל מאי דוגר-בוסקילה מציינים היום (שבת) את "הולנטיין דיי" הראשון שלהם כזוג נשוי. אך בניגוד לסיפורי היכרות שגרתיים, הרומן בין חבלן המשטרה ללוחמת יחידת הפרשים לא נולד באפליקציה או בבר, אלא בתוך סרט סימון משטרתי, סביב חפץ חשוד שאירוע הטיפול בו השתבש לחלוטין.

התקרית אירעה לפני כארבע שנים וחצי בטבריה. דניאל, אז חבלן בהכשרה, הוזעק לטפל בחפץ חשוד בגודל ארנק. מאי, ששירתה כשוטרת סיור בתחנה המקומית, הגיעה לזירה ובטעות דרסה עם הניידת את התיק שדניאל אמור היה לנטרל. הטעות המבצעית אמנם הרתיחה את מדריך החבלה שנכח במקום אבל שברה את הקרח שהובילה לשיחה, שהפכה לחברות ולבסוף לחתונה שנערכה לפני ארבעה חודשים.

דרכם לחופה לא הייתה פשוטה. לאחר שעברו לגור יחד, דניאל יוצא סיירת אגוז המשרת במילואים ביחידת מגלן החליט לעזוב את המשטרה לטובת חלום בענף המסעדנות. אולם שבועות ספורים לאחר המעבר המשותף, פרצה מלחמת "חרבות ברזל". דניאל הוקפץ בבוקר השבעה באוקטובר והיה מהכוחות הראשונים שנכנסו לקיבוץ ניר עוז, שם נחשף למראות קשים של רצח וחורבן.

במשך חודשיים שמר דניאל את הזוועות לעצמו והסתיר ממאי את מיקומו המדויק כדי לא להדאיג אותה. רק לאחר שבועות ארוכים שב לביתם החדש לביקור קצר, ומשם המשיך למאות ימי מילואים נוספים בעזה ובלבנון. המלחמה טרפה את הקלפים גם במישור המקצועי כשדניאל החליט לוותר על המסעדנות וחזר לתפקיד חבלן במשטרה, מתוך תחושת שליחות מחודשת.

כיום, השגרה של בני הזוג בוסקילה מתנהלת במשמרות הפוכות בבסיס המשטרה סמוך לקריות. מאי מגיעה לעבודה עם הסוס המשטרתי "כינור", ודניאל חובר לרובוט החבלה שלו. המפגשים ביניהם בבית, בעמק, דורשים תיאום לוגיסטי מדויק, במיוחד מאז שאימצו כלב משותף.

למרות הקושי, מאי מתארת יתרון מובהק בחיים עם שותף לאותו הארגון. "השירות המשותף מאפשר לנו להבין טוב אחד את השנייה", הסבירה השבוע. "אם דניאל אומר לי 'אני לא יכול לדבר', אני לא כועסת. אני יודעת שהוא באירוע ומבינה את הסיטואציה. אין לנו את הריבים הרגילים כי אנחנו מכירים את המערכת מבפנים. לפעמים אני אפילו שומעת בקשר המשטרתי דיווחים מהאירועים שדניאל נמצא בהם בזמן אמת".

כעת, כשהם חולקים קורת גג אחת וכלב חדש, בני הזוג נערכים לשלב הבא. עם העבודה המשטרתית הסיזיפית שנוכחת בחייהם בכל יום ותוכניות להרחבת המשפחה בעתיד, הם כבר יודעים שהסוד הוא בתיאום ציפיות.

במשטרת ישראל רגילים לראות אותם עומדים משני צידי אותו אירוע. היא בזירת התאונה, עם אפוד זוהר ומבט דרוך. הוא מאחורי הקלעים, אוסף מידע, מפעיל מקורות, בונה תמונה מודיעינית. רס"מ אושר אחרק ארואמי ופקד טל משה ארואמי לא רק משרתים באותו ארגון, הם גם מנהלים כבר שמונה וחצי שנים בית משותף, שלושה ילדים קטנים וחיים שנעים בין קריאה דחופה לגן לבין טלפון מבצעי בארבע לפנות בוקר.

היא סיירת בוחנת תנועה בתחנת מסובים במרחב דן. הוא קצין מודיעין בתחנת חולון במרחב איילון. השניים, בני 39 ו-42, מתגוררים ביבנה, הורים לשלושה ילדים בני 7, 6 ו-4. אבל סיפור האהבה שלהם התחיל הרבה לפני הדרגות והאחריות- בקורס שוטרים.

טל הגיע לקורס אחרי שהתגייס כשוטר. שם הכיר את אושר. במשך שנתיים הם היו הידידים הכי טובים. לא זוג, לא רומן, אלא חיבור יומיומי הדוק. באחד הימים, בתגבור בירושלים, הוא ציפה ממנה ליחס מועדף. "חשבתי שתיתן לי עמדה נוחה", הוא משחזר. "היא שמה אותי בשמש". כבר אז היה ברור שלא מדובר באישה שמרככת פקודות.

אושר זוכרת אותו אחרת. "הוא הגיע עם פוזה של סוכן סמוי", היא מחייכת. לחברות שלה אמרה אז: "מי זה החי בסרט הזה". היא לא תיארה לעצמה שמשפט הציניות הזה יוביל אותה אל מי שיהיה בעלה.

אחרי שנה וחצי אינטנסיביות של קורסים, משמרות ובילויים משותפים, הסביבה התחילה ללחוץ. "אתם מסתדרים מצוין, למה אתם לא יוצאים", שאלו החברים. יום אחד, בדירה, רק שניהם, טל החליט לשבור את הסטטוס. "חאלס, כמה זמן", אמר ונישק אותה. אושר קפאה. "אמרתי לו, אנחנו אחים, מה אתה עושה".

הנשיקה הזו פתחה תהום. באותו ערב היא רקדה במסיבה עם ידיד טוב, והוא ראה בזה בגידה רגשית. הוא חסם אותה בפייסבוק. חצי שנה הם לא דיברו. אבל הם ראו אחד את השנייה כל יום בקורס, ישבו באותם שולחנות, עם מתח שלא התפוגג. "ניסיתי לייצר שיח", היא מספרת, "אבל הוא היה נעול".

למרות השתיקה, אושר כבר ידעה. "מהנשיקה הבנתי שהוא בעלי", היא אומרת. רק שלא הייתה בטוחה איפה היא עומדת. עם סיום הקורס כל אחד פנה לדרכו, והסיכוי להיפגש שוב נראה קלוש. ערב אחד, בשיחה עם חברה, הודתה שהיא מתגעגעת. החברה הציעה לה לכתוב לו. היא שלחה: "התגעגעתי אלייך". התשובה שלו לא איחרה לבוא: "כמה התגעגעת". היא השיבה: "מספיק געגוע כדי לשלוח לך הודעה".

כשנפגשו שוב אחרי חצי שנה של נתק, אושר ניסתה לפתוח את מה שלא נאמר. "ניסיתי לדבר על מה שהיה", היא נזכרת. התגובה שלו הייתה קרה: "הכול טוב. אני ואת כבר לא נהיה". אלא שהחיים תכננו אחרת.

יום אחד הוא היה צריך להביא לה תגי שם. היא עלתה לדירה שלו רק כדי לקחת וללכת. "את לא הולכת עייפה הביתה", אמר לה. הוציא לה בגדים, הודיע שישן בסלון והיא בחדר שלו. ואז, באגביות, שלף מהכיס את תגי השם. "אמרתי לו, יא נוכל, כל הזמן הזה הם היו עליך". הוא הניח את הראש על הכתף שלה. באותו רגע היא הבינה שהמשפט ההוא היה מסך עשן. בתוך שלושה חודשים הוא כבר הציע נישואים.

מאז הם מתנהלים בתוך מערכת ששואבת הכול. "אנחנו מנסים לעשות קאט ולא להכניס את המשטרה הביתה", אומר טל. "אבל בתור קצין אני מגיע בשש או שבע בערב, וצריך לתת תשומת לב לילדים ולה. זה קשה". אושר דומיננטית בתחנה שלה, נהלים נוקשים, אחריות כבדה. לפעמים בארבע לפנות בוקר הטלפון מצלצל והיא כבר דרוכה. "מה, תפסתם אותו? אני לא מאמינה".

העולמות שלהם שונים. "רוב ההתעסקות שלי היא עם עבריינים", אומר טל. "יש לי שיטת עבודה כדי שייפתחו אליי, לפעמים מפעיל מניפולציות. אבל תמיד אמרתי לה שאני בחיים לא אעבוד עליה ולא אשקר לה". אושר מכירה את הטכניקות. "לפעמים הוא רוצה לצאת ממשהו ומשתמש בשיטות שלו", היא אומרת בחיוך. "עבדתי לילה עם שלוש שעות שינה והוא מודיע שהוא יוצא לעבודה".

אושר גאה במדים שלה. "שוטרי תנועה נתפסים כמי שמחפשים לתת דוחות. אבל כשאני רואה תאונות אני יודעת שרק אכיפה והרתעה מצילות חיים. אני מעדיפה לפגוע למישהו בכיס מאשר לדפוק לאמא בדלת ולהודיע על מוות".

בשבוע האחרון, למשל, סיימה משמרת וראתה תאונת דרכים עם ארבעה פצועים. "לא יכולתי להמשיך הביתה. נשארתי בזירה". עד שחזרה, הבית כבר התנהל בלעדיה. במלחמה האחרונה עבדו שניהם 12 שעות כל אחד. "נתנו כיף והמשכנו למשמרת", הוא אומר. "כמעט לא נפגשנו, דיברנו רק בטלפון".

כשהחליט לצאת לקורס קצינים, הוא ידע מה זה ידרוש. "אמרתי לה שאני לא אהיה בבית". 15 שעות ביום בתפקיד הראשון. "ראיתי שהיא לא עומדת בזה", הוא מודה. "הבנתי שזה מוגזם".

בבית, כך הוא טוען, הוא הקשוח עם הילדים. אושר מתפרצת וצוחקת. "אתה? אתה עובר איתם בקיוסק בבוקר וקונה להם בוסט של שוקולדים". הזמן הזוגי מצומצם. "אנחנו מתחלקים", היא אומרת. "כמעט ואין לנו זמן ביחד".

ביום האהבה אין להם ציפיות מוגזמות. "אני אתרגש יותר מזר פרחים מאשר ממשמרת שקטה", אומרת אושר, ואז מוסיפה בכנות: "אבל זר פרחים לא באמת עושה לי את זה. משמרת שקטה לא מרגשת אותי. אני אוהבת עשייה".

טל מצדו יודע שהוא לא אדם פשוט. "אני לא בן אדם קל", הוא אומר. "אבל היא מקבלת אותי כמו שאני. היא פתוחה, אין לה אגו. היא אמא טובה, דואגת לילדים". רגע לפני החתונה אפילו הציב לה תנאי. "אמרתי לה שאני לא מתחתן עד שלא תכין את הקוסקוס של הטריפוליטאים". היא עמדה במבחן.

בין זירת תאונה לחדר חקירות, בין תגי שם שהוסתרו בכיס לבין הודעה אחת של געגוע, הם בנו סיפור אהבה שלא מתנהל על רקע שקיעה ורודה אלא תחת אורות מהבהבים של ניידת. ובסוף כל משמרת, ארוכה ככל שתהיה, הם יודעים שיש מישהו אחד שמבין בדיוק מה עבר עליהם, גם בלי שיסבירו מילה.