בימים האחרונים ביקרו בכנסת משפחות שכולות מהחברה הערבית. לא כדי להתעמת, לא כדי להסית, אלא כדי לעשות את הדבר האנושי והבסיסי ביותר: להעיד על כאבן, על האובדן הבלתי נתפס, על חיים שנקרעו עם רצח ילדיהם. הן באו להשמיע כאב, לא לנהל ויכוח סמנטי. אבל בכנסת הנוכחית, גם הכאב הופך לזירת התקפה.
חברי כנסת מהימין הקיצוני, ובהם ניסים ואטורי (סגן יו"ר הכנסת שניהל את הישיבה) וטלי גוטליב, הזדעקו על עצם השימוש במילה "משפחות שכולות". אליהם הצטרף, ולא בשתיקה אלא בהתערבות פעילה, שר החינוך יואב קיש. לא אזרח מן השורה, לא פרשן רשת, אלא השר הממונה על מערכת החינוך, על השפה, על עיצוב התודעה האזרחית. בכך העניק גיבוי ממלכתי לבורות, להסלמה ולדה־לגיטימציה של כאב אנושי.
לא די בכך שהמדינה הפקירה את ביטחונם של אזרחיה הערבים, לא די בכך שאוזלת היד אפשרה את רצח בניהם ובנותיהם, כעת מבקשים גם להפקיע מהם את הזכות לשכול. זהו רגע מביך לכנסת, ומביך שבעתיים למי שאמור להיות מופקד על חינוך הדור הבא. לא רק בשל האטימות, אלא גם בשל הבורות.
הטענה כאילו המונח "שכולות" אינו ראוי לתיאור כאבן של המשפחות הערביות היא שקרית מבחינה לשונית ומעוותת מבחינה מוסרית. על פי מקורות העברית, ובראשם המקרא, "שכול" מתאר אובדן של ילדים. כך נאמר: "כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה". השכול אינו תלוי בדת, בלאום או בזהות אתנית. הוא תלוי בדבר אחד בלבד: הורה שאיבד את פרי בטנו.
בעברית המדויקת, אדם שאיבד בן או בת הוא שכול. אדם שאיבד קרוב אחר הוא מתאבל. זהו ההבדל הלשוני, וכך בדיוק השתמשו המשפחות במונח. לא כהתרסה, אלא כניסיון לתת שם לאסון שאין לו מילים.
אלא שהוויכוח הזה כלל אינו לשוני. הוא פוליטי, והוא מוסרי. מי שמבקש לשלול ממשפחות ערביות את הזכות להיקרא שכולות, מבקש למעשה לקבוע מונופול על הכאב. כאב יהודי נחשב ומקודש, כאב ערבי מוטל בספק. שכול של צד אחד מוכר ומכובד, שכול של הצד האחר מעורר זעם, חשד והשתקה.
השפל הזה לא נותר ברמת הדיון. הוא קיבל ביטוי מצמרר בזמן אמת. במהלך מסיבת העיתונאים של המשפחות השכולות, כאשר ח'יתאם אבו פנה עמדה ודיברה בדמעות חנוקות על השכול שלה, על רצח בנה פיראס, על הילד שגידלה ואיננו, חלפו במקום שתי חברות כנסת מהימין הקיצוני. טלי גוטליב צעקה לעברה: "תאספו את הנשק". לימור סון הר־מלך סיננה: "מחבלים".
זו אינה פליטת פה. זו אינה התלהמות רגעית. זו תמצית השפל האנושי. אם שכולה מדברת על בנה שנרצח, והתגובה של נבחרות ציבור היא האשמה, הסתה ודה־הומניזציה. אין מדובר רק בגזענות, אלא באובדן מוחלט של מצפן מוסרי. והחמור מכל, שר החינוך של מדינת ישראל בחר שלא להסתייג, לא לגנות, אלא להצטרף לאותו מחנה רעיוני, שמכשיר את הביזוי ומעניק לו לגיטימציה ממסדית.
זהו שפל חדש. לא רק הפקרת החיים, אלא גם הפקרת האנושיות. לא רק כישלון במאבק בפשיעה, אלא ניסיון למחוק את תוצאותיו באמצעות כוחנות לשונית והשתקה.
הידרדרות הרמה בכנסת אינה נמדדת רק בצעקות ובגזענות הגלויה. היא נמדדת בעילגות, בזלזול בידע בסיסי, ובהתגייסות של שרים בכירים למסע דה־לגיטימציה נגד אזרחים אבלים. כאשר שר חינוך מתייצב לצד מסיתים ולא לצד משפחות שכולות, זו אינה בושה אישית בלבד. זהו כשל ערכי עמוק.
משפחות שכולות אינן אויב. הן מצפן מוסרי. מי שבוחר לתקוף אותן, במיוחד ברגעי אבל, מעיד בעיקר על עצמו. חברה שאינה מכירה בשכול של כולם, תאבד בסופו של דבר גם את צלם האנוש שלה.
השכול אינו רכוש פרטי. הכאב אינו מונופול. והעברית, בניגוד למה שמתרחש בכנסת הנוכחית, אינה כלי נשק פוליטי, אלא שפה של בני אדם. היא גם השפה של העילגים והגזענים בכנסת.