בין הבית הלבן ולשכת הגיוס: שני הנושאים שמעסיקים את נתניהו

שני דברים מעסיקים את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בשעה שהוא פוסע אל תוך הבית הלבן. הראשון הוא, מטבע הדברים, הניסיון לבלום הסכם בין ארצות הברית לאיראן. מדובר בנושא שלא יכול להיות חשוב ממנו לעתיד מדינת ישראל.

השני - בו עסק אפילו במהלך טיסתו, במקביל להכנות לקראת הפגישה עם הנשיא טראמפ, הוא החוק שיכשיר את השתמטות בני הישיבות מגיוס לצה"ל.

זה אולי לא בדיוק איום קיומי על מדינת ישראל בהווה או בעתיד הקרוב (יותר בבחינת פצצה מתקתקת), אבל מדובר באיום קיומי על ממשלתו.

לכאורה עסקינן בשני נושאים שאין ביניהם קשר, אך למעשה הם משקפים בדיוק את דרך הפעולה של נתניהו או ליתר דיוק, את העדרה.

נתחיל במה שקריטי לקיומה של מדינת ישראל: התעצמותה הצבאית של איראן. ישראל נדחקה לפינה שהיא כמעט דרך ללא מוצא. אם ייחתם הסכם "דרדל'ה", כזה שיאפשר לאיראנים להוסיף ולהעשיר אורניום בחשאי, הרי שזו לא רק פצצת זמן אלא פצצת זמן אטומית.

למה הסכם שכזה הוא אופציה? כי לטראמפ יש מנהג להשיג הסכמים גרועים ולנצל את ההבנה המועטה של הציבור שלו בענייני חוץ כדי להציג אותם כנהדרים.

ראו איך הוא מציג את הנעשה במזרח התיכון עתה: "יש להם שלום אחרי אלפי שנים", אמר רק השבוע - והתייחס לבעיות היסודיות, שאף אחת מהן לא נפתרה, כסוטי זוטות, "שאריות" של סכסוך שהתקיים במשך אלפי שנים עד שבא הוא, הנשיא האדיר - וחתך באבחת חרב את הקשר הגורדי הזה.

מי מבטיח לישראל שלא כך יהיה באיראן? בהסכם הפסקת הלחימה בעזה היה לנו לפחות בונוס אדיר בדמות חזרת כל החטופים. בהסכם לא טוב עם איראן יש לנו רק מה להפסיד.

הבעיה היא שגם אם ייחתם הסכם טוב-לכאורה, ישראל מפסידה. נניח לרגע שחזון אחרית הימים יתגשם ואיראן לא רק שתפסיק להעשיר אורניום אלא גם תסכים לכלול בהסכם צמצום של הטילים הבליסטיים שבארסנל שלה.

מה יהיה אז? הסנקציות יוסרו, המצב הכלכלי באיראן ישתפר, השלטון יפרח וישגשג - וחידוש מלאי הטילים (כמו שלמדנו אחרי "עם כלביא") הוא עניין של חודשים ספורים מיום ההחלטה - וזה עוד באפשרות המעט נאיבית לפיה באיראנים ימנעו מפיתוחם תחת ההסכם.

רוצה לומר, אין הסכם שיהיה טוב לישראל. במקרה הטוב הסכם שכזה יקנה לנו זמן - וזמן, כמו שלמדנו בבוקר 7 באוקטובר, הוא מצרך טריקי במזרח התיכון, התשלום בעדו מכסה בקושי את הריבית, הקרן תנעץ לך במצח במוקדם או במאוחר.

כלומר, ההישג היחידי שיכול ראש הממשלה להביא עמו מוושינגטון הוא הבנה בינו לבין טראמפ שאין מנוס ממלחמה. האם טראמפ ילך עד לשם? ספק גדול. מצד אחד האיראנים פגעו בכבודו. מצד שני, הן במפלגתו (כולל כמה מהקרובים לו ביותר) והן בקרב בעלי בריתו במזרח התיכון, מטורקיה דרך סעודיה ועד לקטאר, מתנגדים לתקיפה ומבהירים לו שהמחיר עלול להיות איום ונורא.

כל זה ברור, אבל למה זה מעיד על דרך הפעולה של נתניהו? כי ממש כמו שהיה מול עזה, בנטייתו לקנות לעצמו שקט, הוא הוביל את ישראל לדרך ללא מוצא.

מדיניות הפיוס שלו מול חמאס הביאה להתחזקותו בואכה 7 באוקטובר (עם כל האשמה הנוראית שתישאר לנצח על מפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון).

אחר כך הייתה זו מדיניות המשך המלחמה בכוח - לא כדי להכריע את חמאס אלא כדי לשמר את הסכסוך ואת הקואליציה, שהובילה גם לרצח של עשרות חטופים בידי חמאס וגם לנתק מוחלט עם "שאר העולם", כך שישראל נותרה עם חבר אחד בלבד.

בנקודה הזאת מוטב להרחיב: העולם צבוע, העולם מאמץ בקלות רבה מדי אג'נדה אנטי ישראלית שמפלרטטת לעתים עם אנטישמיות קלאסית, העולם מנסה לרצות מיעוט מוסלמי אלים במדינות השונות - ואחרי כל זה: העולם התייצב כמעט כולו לצד ישראל אחרי 7 באוקטובר, עד שהבין שנתניהו מנהל קמפיין הישרדות אישי שממוקד כולו בבחירה של טראמפ ומזלזל במי שהיו עד לאותה העת לימינה של ישראל (גרמניה, בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה, למשל).

אירופה אינה אלטרנטיבה לתמיכה אמריקנית, אבל תמיכה שלה מאפשרת לישראל מרחב תמרון אפילו מול הבית הלבן. נתניהו נעל אותנו בלשכה הסגלגלה והגיש את המפתח לטראמפ. עתה אנו בידיו, לטוב ולרע, מקווים שישתכנע לצאת למלחמה.

גם אז, באפשרות הטובה ביותר, צריך להיערך לימים ארוכים של חרדה, אחרי שלא רק אנחנו שיפרנו את יכולות ההגנה האווירית שלנו, אלא גם בצד השני למדו מה עובד טוב יותר כדי לפגוע בישראל.

בראייה היסטורית: בשורה התחתונה הדרך הזו שהיא כמעט ללא מוצא בזירה האיראנית היא פרי הססנותו של מי שהיה ראש ממשלת ישראל במשך רוב השנים שבהן שיפרה איראן את יכולותיה: בתחום הגרעין, הבליסטיקה והתמיכה בטרור (בתימן, לבנון ועזה). ימין על מלא? בעיקר בדיבורים.

עד כאן הכל ברור, אבל מה הקשר לנושא השני שטורד את מנוחתו של נתניהו, סוגיית הגיוס? גם כאן הפקיד נתניהו, שביקש רק לקנות לעצמו זמן ועוד זמן במשרתו, את המפתח בידי אחרים שהאינטרסים של מדינת ישראל אינם בראש מעיינם.

כשהפגינו המוחים נגד המהלכים לבלימת משפט נתניהו שהוצגו כ"רפורמה משפטית", תהו בקואליציה מאיפה הכסף. באותות, מופתים (וגם שקרים), ניסו להוכיח לציבור הישראלי שהמחאה ממומנת בכסף זר. ובכן, צפו במחאה החרדית נגד חוק הגיוס: ממאות האלפים שעלו להפגנה הגדולה ההיא בירושלים ועד למאות שחוסמים בכל פעם שנעצר עריק את עורקי התנועה בישראל.

מי מממן אותם? אנחנו. הקמפיין נגד הגיוס (שלא לדבר על זמינותם למחאה של עשרות אלפים בכל רגע נתון) ממומנן בכספי ציבור. מדהים ככל שיישמע הדבר, הכסף שמממן את צה"ל וצרכי הביטחון הגדולים והגדלים של ישראל, מגיע מאותו כיס שמממן את אלה שקוראים לחיילים ושוטרים "נאצים" ומכריזים "נמות ולא נתגייס". יפה, נכון?

נתניהו לא אשם בהשתמטות המאורגנת בחסדי המדינה, שהחלה עוד בתקופת מפא"י ההיסטורית (שהייתה בטוחה שהחינוך לציונות יגבר על הריבוי הטבעי, כל שאוכלוסיית מי שמצהירים על עצמם כלומדי תורה תישאר מצומצמת, כמעט שולית).

הוא גם לא אשם בכך שהמדינה מממנת חיי בטלה למי שמוכרים כלומדי תורה (גם אם חלק גדול מהם אינו כזה), את ה"מתנה" הזאת קיבלנו בירושה מממשלת בגין.

במה הוא אשם? בכך שמסר את המפתח לניהול הסוגייה לפוליטיקאים החרדים, האחרונים שיש להם אינטרס לפתור אותה, שכן הן תעשיית הפטורים והן צינור הכסף נמצאים בידיהם ומהווים את מקור כוחם (עם כל הכבוד להנהגה שהיא כאילו-רוחנית).

עתה אין לו ברירה: אם הוא רוצה למצות את ארבע שנות שלטונו המחודש (שלוש מתוכן כבר עברו, רובן במלחמה), הוא חייב להעביר חוק שהכינוי "חוק ההשתמטות" עוד עושה עמו חסד, שכן מדובר בחוק הבכייה-לדורות.

בשל כך הוא משחית את ועדת החוץ והביטחון, בהתחלה על ידי מינוי של קבלן ביצוע כבועז ביסמוט לראשות הוועדה ובהמשך - במינו טלי גוטליב לוועדת המשנה לשירותים מיוחדים. הכל כשר והכל מסריח.

בשל כך הוא מעביר תקציב בשיטת הסלאמי, קונה בכל פעם את תמיכת החרדים בעוד קצת קומבינות על חשבון הכסף שלנו. גם שם הוא נקלע למבוי סתום: אם לא יצליח להעביר את החוק, הוא מסכן את המשך דרכה של ממשלתו, זמן שדרוש לו כדי לנסות להציל מהקו את המשך משפטו.

אם יצליח, הרי שזה יהיה גרוע שבעתיים למדינת ישראל: ממש כשם ש-400 לומדי התורה שפטורים מגיוס בימי בן גוריון, היו למאות אלפי משתמטים בימינו - הרי שהם יהיו למיליונים, שגם אם מדינת ישראל תצליח לשמר את צה"ל בעזרת אזרחים סוג ב' שמוכרחים ללכת לצבא, יקריסו את הכלכלה.

קצת כמו הסכם גרוע עם איראן (או ההסכם שמאפשר את חזרת חמאס לשלטון בעזה), גם כאן מנסה נתניהו להציג מעין פשרה אפשרית עם החרדים כהישג. כבר אתמול משלחו שופרותיו לתקשורת להציג התקפלות מבישה כוויתור מצד החרדים, שיסכימו לחוק גיוס עם סנקציות מידיות.

כי למרות שצריך כמובן להוסיף כאן "להבדיל", צריך להבהיר שקצת כמו עם האיראנים, אין ולא יכול להיות הסכם טוב: כל הסכם שיותיר את ההנהגה החרדית כמי שתקבע מי יתגייס ומי יהיה פטור מגיוס ובעיקר כשיבר על צינור הכסף למימון חיי השתמטות מהגנה ומעבודה, יהיה הסכם רע לישראל.

אם כך, שני נושאים קריטיים לעתידנו מעסיקים את האיש שיפסע בערב אל תוך הבית הלבן בניסיון לשכנע את מי שהפך מחבר לפטרון, לצאת למלחמה שספק אם הוא מעוניין בה. שני נושאים שבהם נקלענו למצב שבו הבחירה שלנו היא בין רע לגרוע.

אנחנו חיים בעולם שבו נדמה לנו שמעשים גובים מאתנו מחירים, אבל את מחיר חוסר המעש אנחנו מתקשים לראות. הממשלה הזאת היא ממשלת החוסר-מעש: בכבישים ובחינוך, בביטחון הפנים ובשיקום הריסות 7 באוקטובר.

זו ממשלה שהיא בצלמו ובדמותו של העומד בראשה, האיש שיגיע הערב (שעון ישראל) לבקש על נפשו ועל נפשנו - לפחות הפעם האינטרס האישי שלו פוגש את זה של מדינת ישראל.