בסופו של דבר מדובר במאבק סביב נתניהו: תומכי נתניהו מול אנשי הציונות הדתית. המתח הזה קיים כבר תקופה ארוכה, והשבוע הוא התפרץ. מי שהוביל את מתקפת הסחי והגועל נגד אנשי הציונות הדתית הוא ינון מגל. כבר תקופה ארוכה שכל ה"מגלים" למיניהם מתנפלים על אנשי הציונות הדתית. "רקדני מה יפית" הם מכנים אותם, "אידיוטים שימושיים של השמאל" ועוד קללות וכינויים מהסוג הזה.
ולמה? כי רוב אנשי הציונות הדתית אינם הולכים אחרי נתניהו בעיניים עצומות. הם לא מוכנים לתמוך בכל עבריין, נאשם או סתם רקוב, רק משום שזה משרת את נתניהו. "למה אתם כל כך טהרנים?" הם קוראים לעברם. "הרי השמאל משתמש בכם רק כדי להפיל את הממשלה". ומה שהכי הטריף אותם הוא שאנשי הציונות הדתית נאבקים, באופן אמיתי, למען גיוס חרדים. נגד השתמטות. שירות אמיתי, כזה שצה"ל באמת צריך. הצבא זקוק בדחיפות ל-15 אלף לוחמים, לא לבלוף כמו זה שבועז ביסמוט מנסה להעביר.
ולמה הכעס? כי החרדים מספקים לנתניהו בלוק של 18 מנדטים, בלוק יציב שבלעדיו אין לו שלטון. וזה הדבר החשוב ביותר. כי אם אין שלטון, אוהו, זו בעיה קשה להמון אנשים. כי אם אין שלטון, אין פרנסה נאה להמון אנשים: למשל ינון מגל, ואין הקלות רגולטוריות לערוץ 14, שנולד בכלל כערוץ מסורת, ואיפה הוא היום ואיפה שידורי מסורת. ואם אין ביבי, אין מקומות עבודה ללא מעט אנשים, ואין פרנסה לעוד מאות אלפים שמתפרנסים מהקרבה לשלטון. זה סרט קשה, ולכן נלחמים למען השלטון, ובעצם נלחמים למען עצמם, למען עתידם, למען פרנסתם.
הכול פרץ במלחמה, ביום הטבח הנורא. הציבור כולו התגייס בהמוניו, כל אחד על פי יכולתו, תחת הלם זוועות הטבח. חיילי מילואים עשו מאות ימי שירות, בעיקר בעזה, קרסו תחת הנטל, עזבו משפחות, פגעו בעסקים שלהם ובמקומות העבודה. נוצר שבר עמוק במשפחות, שרבים מהן טרם התאוששו ממנו. חיילי מילואים נלחמו, נפצעו ונהרגו.
הציפייה הייתה שהציבור החרדי יתגייס בהמוניו, שכן "עת צרה היא ליעקב". הציפייה הזו לא הייתה רק בקרב הציונות הדתית, אלא בציבור הרחב: שהחרדים יוכו בהלם כמו כולם נוכח הזוועות ביישובי העוטף, ויבינו שנגמר, שמה שהיה לא יכול להימשך. שחייבים אותם, משום שקונספציית "הצבא הקטן והחכם" קרסה ופשטה את הרגל. התפיסה שלפיה אפשר להסתדר עם מעט חיילים בזכות אמצעים טכנולוגיים בגבולות התמוטטה.
ולכן חייבים אותם, לא רק למלחמה הזו, אלא גם לעשרות השנים הבאות. מי ייקח צ'אנס, ידלל כוחות בגבולות ויסתכן במלחמה נוספת? חייבים חיילים, והרבה. והציונות הדתית התגייסה, מה זה התגייסה? הסתערה ממש. באחוזי הגיוס, במספרי ההרוגים והפצועים, תמיד בחוד החנית, במקומות התובעניים ביותר. די היה לצפות בתקופת המלחמה, כמעט מדי ערב, בערוצי החדשות ובסיקור ההלוויות קורעות הלב: לראות את הנופלים הסרוגים, את המשפחות האבלות, את ההספדים, ולהבין איזה מחיר כבד הם משלמים.
הימים, השבועות והחודשים נקפו, ומלחמת שבע החזיתות גבתה מחירים כבדים. השאלות בקרב הציבור בישראל, למעט החרדים, החלו להישאל: "למה החרדים לא מתגייסים?" "למה הם לא שותפים בנטל?" "למה רק הילדים שלנו משרתים, נפצעים ונהרגים?" הזעם בקרב הציבור הדתי-לאומי הלך וגבר.
מחאות, הפגנות, עצומות, ראיונות רבים, פוסטים וציוצים, הכול סביב השאלה מדוע החרדים אינם מתגייסים. יו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', אף נפגע פוליטית. הזעם בבתי הכנסת של הציונות הדתית בגבעת שמואל, פתח תקווה, רעננה ועוד, הרקיע. סמוטריץ' נתפס כמי שמשתף פעולה עם החרדים בקומבינת ההשתמטות, או בשמה השקרי - "חוק הגיוס" - והתמיכה בו צנחה בהתאם. סמוטריץ' מתחת לאחוז החסימה כבר זמן רב, למרות כל ההשקעות ביהודה ושומרון והעבודה במשרד האוצר. הזעם נגדו רב, הרבה בשל חוק ההשתמטות.
וחזרה לתומכי נתניהו. מבחינתם נתניהו הוא חזות הכול. כשנתניהו, לפני הבחירות במרץ 2021, הבין שהוא זקוק למנסור עבאס בקואליציה כי בלעדיו אין לו ממשלה, נשלח אריה דרעי לחמם עמו את היחסים. לאחר הבחירות, כשנתניהו נזקק לארבעת המנדטים של עבאס כדי להקים ממשלה, נשלחו השופרות, כמו ינון מגל ושמעון ריקלין, לצייץ ולהטיף שעבאס הוא הפתרון ולא הבעיה. נתן אשל, אז מקורב המקורבים, אף התפייט במאמר בעיתון הארץ על הצורך לקרב את הציבור הערבי.
כולם יישרו קו עם רצונו של נתניהו, למעט סמוטריץ', שסירב לשבת עם עבאס באותה קואליציה. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, המנדט עבר לראשי גוש השינוי, שהקימו ממשלה עם עבאס. בתוך שנייה הפך הרצון לחבק את עבאס למתקפה נגד בנט ולפיד, שהקימו כביכול את "ממשלת האחים המוסלמים". אותם שופרות, שדקה קודם צייצו על הצורך לשבת עם עבאס ועם רע"מ, תקפו את בנט ולפיד על כך שהעזו לצרפו.
ולמה? כי נתניהו. כי לא משנה מה הוא יעשה, כיצד יפעל ועל מה יוותר, כל עוד זה מסייע לנתניהו, הם בעד. סמוטריץ' לקח את נתניהו לאופוזיציה. השופרות, גם אם היו מתים, לא היו עושים זאת. וזה, יחד עם עוד המון דוגמאות, ההבדל בין ימין אמיתי לביביזם: בין תמיכה בערכי הימין ובתפיסות עולם, לבין תמיכה עיוורת בנתניהו, בלי קשר למה שהוא עושה.
ושופרות נתניהו, שכאמור מכשירים הכול, רואים את אנשי הציונות הדתית ונטרפים ומשמיצים. מדוע? כי רובם אינם תומכים בנתניהו בעיניים עצומות. כי רובם אנשים ערכיים וישרים, שאינם הולכים אחרי נתניהו, שהוא לא ימין ולא נעליים. זה משגע את שופרות נתניהו. הם רוצים אותם שפוטים, אומרי הן, מגינים על כל תועבה, על כל השתמטות משירות בצה"ל, מגינים על כל חשוד ונאשם. ככה הם רוצים שהם יהיו, כמוהם. כי העמדות שלהם, של מה שהם מכנים בבוז בערוץ 14 ובשלל ציוצים "ימין ערכי", רק מדגישות עד כמה הם עצמם עלובים כשהם הולכים כעיוורים אחרי נתניהו.
אמרתי לאחרונה לינון מגל כי הציונות הדתית היא מה שהוא רצה להיות, אבל בגלל הכסף הגדול והמעמד שהביא לו הביביזם, הוא לא שם. ולכן הם מטריפים אותו. אותו מגל הצליח בתוך שבוע אחד לתקוף את לוחמי ישיבות ההסדר, ואז לשאול למה תוקפים את החרדים, שהרי בנות הציונות הדתית עושות שירות לאומי, ובו בזמן להגן על ההשתמטות החרדית. ובסוף אף לחגוג שרב מש"ס ניצח, על חודו של קול, בהצבעה על תפקיד הרב הראשי של באר שבע על חשבון רב ציוני-דתי. למה? כי זה משרת את האינטרס של נתניהו. וחוץ מזה, כלום לא חשוב. זה כבר לא שופר, זה עבד מלא.
נתניהו רוצה בחירות ב-8 בספטמבר. בני הציונות הדתית האמיתיים, לא אלה שסמוטריץ' מייצג, ימשיכו להשמיע את קולם: לדרוש מהחרדים להתגייס, להסתייג מכל הריקבון בסביבת נתניהו, מכל השקרים הבוטים, ולא ליישר קו אוטומטי. ותומכי נתניהו, שבעיניהם אין דבר מלבד שלטונו, ימשיכו להתפוצץ מזעם, לקלל ולתקוף כי אם אין נתניהו, אין פרנסה, אין תהילה ואין כלום.