הלב של המדינה: מדוע דור המחר של ישראל צומח דווקא מתוך הריסות העוטף?

יש רגע אחד שכל ילד משדרות, אופקים או קיבוצי עוטף עזה מכיר היטב. הרגע שבין אזעקת ה"צבע אדום" לבין הפיצוץ המרעיד את האדמה. 15 שניות. בזמן הקצר הזה, שאמור להספיק לתושבי האזור כדי להגיע למרחב מוגן, מתרחש תהליך ששום קורס יוקרתי לניהול באוניברסיטאות המובילות בעולם לא יוכל לשחזר. באותן שניות, הילדים שלנו לא רק רצים לממ"ד, הם מקבלים החלטות הרות גורל: מוודאים שהאח הקטן איתם, מרגיעים את עצמם (ולפעמים גם את המבוגרים) ומנהלים את הסיטואציה בקור רוח.

בעוד עשור או שניים, כשהילדים האלה יישבו בכיסאות המנכ"לים והמנהיגים של מדינת ישראל, אל תתפלאו. הם לא יגיעו לשם למרות מה שעברו, אלא כחלק בלתי נפרד מהילדות בצל האזעקות והמלחמה.

בזמן שבמגדלי הזכוכית של מרכז הארץ מיטב הבכירים משלמים הון על סדנאות "חוסן" ו"ניהול משברים" עבור העובדים שלהם ועבור עצמם, ילדי הדרום מקבלים את תעודת ההצטיינות שלהם מהחיים עצמם. הם גדלו בתוך כור היתוך של אי-ודאות ולמדו לשלוט בה, או לכל הפחות לשחות בתוכה. עבור הילדים שחוו את השבעה באוקטובר מקרוב, משבר עסקי או קריסה של פרויקט הם לא סוף העולם, הם פשוט עוד אתגר שצריך לפצח. מדובר על הרבה מעבר ליכולת ניהולית. מדובר במשהו עמוק הרבה יותר.

הילדים שצומחים היום בעוטף ובערי הדרום לא גדלו בחממה של אינדיבידואליזם. הם חוו על בשרם שנים של לחימה ואת מתקפת השבעה באוקטובר ולמדו בדרך הקשה ביותר מהי המשמעות של ערבות הדדית, של עזרה לשכן או חבר ברגע האמת ושל ידיעה שגורלנו שזור זה בזה.

כשהילדים של מלחמת 7 באוקטובר שגדלו בצל הפצצות וקרבות יהיו המנכ"לים בשנת 2040, הם יהיו מנהיגים מסוג אחר. הם לא יראו רק שורות רווח והפסד, אלא יראו אנשים. הם יבנו חברות שמונעות מערכים, מתוך הבנה שחוסן ארגוני נבנה קודם כל על החיבור האנושי. הטראומה שהייתה יכולה לשבור אותם, עברה התמרה לצמיחה מתוך הכאב ולכוח שמניע אותם לא רק להצליח, אלא לתקן את העולם.

כמי שמופקד על מערכת החינוך בשדרות, אני רואה את הניצוץ הזה בעיני הילדים ובני הנוער בכל יום מחדש. זה ניצוץ של פלדה שחופתה באש. בעבודה הזו אני זוכה לצעוד יד ביד לצד ראש העיר אלון דוידי. יחד, מתוך חזון משותף ששם את החינוך בראש סדר העדיפויות אנו פועלים להעניק לצוותים המקצועיים שלנו את כל הכלים כדי להפוך את המערכת לחממה של חוסן ומצוינות. אנחנו לא מחפשים רחמים, ואנחנו לא מבקשים "סיוע". אנחנו עומדים על הצורך להמשיך ולהשקיע ביהלומים האלה, כי הם אלו שיחזיקו את ההגה של הספינה הישראלית בעתיד.

אני מאמין שהיזמים והמפתחים שיצאו מכאן כנראה יפתחו הרבה יותר מסתם אפליקציה למשלוחי פיצה. הם יבנו את כיפת הברזל הבאה, את הפתרונות הרפואיים פורצי הדרך ואת התשתיות החברתיות שיאחדו את העם הזה ויקדמו ערכי שוויון ורווחה. אחרי שנאלצו להתפנות מבתיהם לתקופה ארוכה, הם מכירים היטב את חשיבותו של בית, והם ילחמו עליו בכל זירה עסקית, טכנולוגית או ציבורית.

הסיפור של שדרות ושל העוטף הוא הסיפור של עם ישראל כולו: אנחנו מגדלים כאן דור של אריות שיעצבו את העתיד של כולנו בעזרת היכולת לקחת את השברים ולבנות מהם את עצמנו מחדש. הילדים של היום הם המנהיגים שיזכירו לנו בעוד עשרים שנה שמי שצמח מתוך האדמה הזו ימשיך ויעמוד איתן כששום רוח שבעולם לא תוכל להכניע אותו.


הכותב הוא סגן ראש עיריית שדרות ומחזיק תיק החינוך