מיום ההכרזה על ההפיכה המשטרית וההשתוללות של הקואליציה הקיצונית בתולדות ישראל, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר, החברה האזרחית בישראל עשתה את מה שהמערכת הפוליטית לא הצליחה: היא התייצבה. לא דרך הצהרות, אלא דרך פעולה. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות שבוע אחרי שבוע כדי להילחם על הדמוקרטיה, לסמן את הקווים האדומים של הציבור ולהזכיר את הערכים המשותפים שעל בסיסם נבנתה המדינה.
עם פרוץ המלחמה ההתגייסות עלתה מדרגה - הקמנו חמ"לים, ניהלנו לוגיסטיקה, אספנו מידע, תמכנו במשפחות, ליווינו מפונים, החזקנו קהילות שלמות בזמן שהמדינה חיפשה את עצמה. ארגונים שפעלו בנפרד למדו לעבוד יחד. אגו הושם בצד. קרדיט התחלק בין כולם לטובת מטרה משותפת. לא כי כולם הסכימו עם כולם כל הזמן, לא כי אין פערים בהשקפות העולם - אלא כי לא הייתה ברירה. גם היום, החברה האזרחית על כל מרכיביה, נערכת ומתכוננת למערכת הבחירות הקרובה, מתוך הבנה שקואליציית המחדל תעשה כל שביכולתה על מנת לשבשן, וכמובן תסרב להכיר בתוצאות שיהיו לרעתה.
בתוך הכאוס, נוצרה בגרות אזרחית חדשה. האחריות והמשימה חייבות לבוא לפני הגשמת המאוויים האישיים השונים. זו לא אידיליה. זה לא רומנטי. זה פשוט הכרח. שלוש שנים שהעם הוא האופוזיציה. אבל בשעה הזאת העם זקוק למנהיגיו ממש כשהם זקוקים לו.
דווקא מהמקום הזה, קשה לצפות בהתנהלות של הנהגת האופוזיציה בלי תחושת החמצה עמוקה.
השבוע בחר יאיר לפיד לתקוף את יאיר גולן, לא על מעשה, אלא על אמירה: שהאופוזיציה צריכה להתאחד. אמירה ברורה כמעט טכנית, שנובעת מקריאה נכונה של המפה הפוליטית. התגובה אליה לא נגעה למהות - אלא לפוליטיקה קטנה של מי מוביל ומי נבלע.
גם אביגדור ליברמן ממשיך לשרטט קווים ולהזכיר משקעים ישנים, כאילו מדובר בעוד מערכת בחירות שגרתית, ולא במבחן אמון עמוק בין הציבור למנהיגיו וביכולת של מדינת ישראל לחזור למסלול בשנים הקרובות.
גם נפתלי בנט ממהר להצהיר עם מי לא יישב - עוד לפני שנאמר לציבור מה כן, על בסיס אילו ערכים, ואיזו אלטרנטיבה שלטונית באמת מונחת כאן. וזה עוד לפני שהזכרנו את גנץ שבינתיים עושה רושם שרק מחבל בסיכויי המחנה.
כך נראית אופוזיציה שמדברת במונחים של זהות וטובה אישית, ולא במונחים של אחריות. מריבות קטנוניות שמפספסות את המטרה המשותפת בימים החשובים והמכריעים ביותר. הזמן קצר, המלאכה מרובה ואין לאף אחד פרבילגיה להתעסק במה שאינו העיקר.
בעיקר כשבצד השני, יושב בנימין נתניהו וממשיך לעשות את הדבר היחיד שהוא עושה בעקביות: להישאר ממוקד. לא מוסרי, לא ממלכתי - אבל ממוקד. הוא לא מתפזר, לא מתנצל, ולא מאפשר מחלוקות פנימיות. הפחד מהפסד מייצר אצלו בהירות אסטרטגית, בעוד שבאופוזיציה מתבלבלים בין עקרונות לבין נוחות.
נקודת הפתיחה של האופוזיציה לפני הבחירות הבאות לכאורה הטובה משהייתה עשרות שנים ויכולה להבטיח ניצחון: מערכת בחירות אחרי האסון הביטחוני החמור בתולדות המדינה; לשכת ראש ממשלה נגועה בחשדות לבגידה בשירות האויב, בנאמנויות בעייתיות ובמינויים שנויים במחלוקת; מלחמה ארוכה שגבתה מחירים בלתי נתפשים ללא הצלחה מדינית מוגדרת; ומצד שני - ציבור אזרחי ער, מעורב, מיומן, תשתיות אזרחיות במחנה הליברלי שלא היו כמותן.
אם החברה האזרחית הצליחה להבין שבלי שיתוף פעולה אין תפקוד - קשה לקבל שמנהיגי האופוזיציה עדיין עסוקים בלחדד ולריב על ניסיונות בידול. כולנו ויתרנו על הרבה בשנים האלה, מצופה מנבחרי הציבור לוותר על נרטיב אישי כדי להציל את המדינה. לא פחות.
הזמן הזה לא סולח על קוצר ראייה. להגיע למערכת בחירות עם כל היתרונות ההיסטוריים האלה - ולהפסיד בגלל אגו, פיצול וחוסר בגרות - זה כבר לא גורל. זו בחירה. אנחנו שם לעזור לדחוף אבל מנהיגי הגוש חייבים להתאפס ולהתעלות לגודל השעה. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב - ממייסדי אחים לנשק וממקימי חמ"ל בחירות