חזרתו של רן גואילי משבי חמאס היא רגע אנושי מרגש וכואב. רגע של סגירת מעגל למשפחה, ורגע של הקלה לחברה הישראלית כולה. לראשונה מאז שנת 2014, אין אזרחים או חיילים ישראלים המוחזקים בידי ארגוני טרור.
דווקא משום כך, זהו רגע מבחן. וגם הזדמנות היסטורית נדירה. זו הפעם הראשונה זה שנים שבה מדינת ישראל יכולה וצריכה לעצור ולקיים דיון אמיתי, עמוק ורציני בשאלת המדיניות הנדרשת כלפי טרור החטיפות. דיון שיכול עכשיו להתקיים באופן נקי, לא פוליטי, שלא מושפע מלחצים וקמפיינים, אלא רק מהשאלה היסודית - מה נכון למדינת ישראל?
האמת חייבת להיאמר - לאורך השנים, יצרה מדינת ישראל תמריץ מובנה לחטיפת ישראלים והפכה אותן לכלי הנשק היעיל ביותר של אויבינו.
עד סוף שנות השבעים, ישראל התייחסה לחטיפה כאיום אסטרטגי. בהתאם לכך היא נמנעה ממשא ומתן עם ארגוני טרור ויצאה לפעולות צבאיות נועזות: סבנה, סבוי, מעלות, אנטבה. המחיר לא היה קל, אך המסר היה חד וברור: חטיפות אינן משתלמות.
נקודת השבר הגיעה בסוף שנות השבעים. מאז חטיפת החייל אברהם עמרם ב-1978, ישראל למעשה שינתה את הכיוון ואימצה פרדיגמה חדשה: משא ומתן, ויתורים והסכמות תחת לחץ. בפועל, שידרנו לאויבינו מסר מסוכן: חטיפה היא מנוף אסטרטגי משתלם.
ארגון טרור אינו זקוק לצבא סדיר, לטילים מדויקים או לעליונות אווירית. הוא זקוק לישראלי אחד. חי או מת. מרגע שיש חטוף, מדינת ישראל כולה נכנסת למצב חירום תודעתי - החברה נקרעת, ההנהגה פועלת תחת לחץ קיצוני, והאויב מבין שיש בידיו מנוף עוצמתי מאין כמותו.
עסקת שליט ממחישה זאת באופן החריף ביותר. בטווח הקצר - הקלה לאומית. בטווח הארוך - כשל ביטחוני עמוק. למעלה מאלף מחבלים שוחררו, רבים מהם חזרו לטרור, ובראשם יחיא סינוואר, מי שתכנן ויזם את הטבח הקשה בתולדות המדינה. זו אינה חוכמה בדיעבד שאי אפשר היה לצפות מראש, אלא תוצאה ישירה של המדיניות.
אחרי מלחמת לבנון השנייה, בינואר 2008, קבעה ועדת וינוגרד כי על ישראל לאמץ אסטרטגיה כוללת לצמצום מימוש חטיפות ולהתמודדות איתן. בעקבות זאת מינה שר הביטחון אהוד ברק ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שתפקידה היה לקבוע כללים ברורים לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים.
ועדת שמגר הגישה את מסקנותיה בינואר 2012. הן לא פורסמו לציבור, אך עקרונן ברור: מדינה אינה יכולה לקבל החלטות גורליות תחת לחץ. עליה לקבוע מראש גבולות, כללים וקווים אדומים, ולהיצמד אליהם גם ברגעים הקשים ביותר.
הצעת החוק שהגשתי נועדה לעגן את העקרונות הללו בחקיקה מחייבת. לא מתוך אטימות, אלא מתוך אחריות. יחס ברור של אחד תמורת אחד. אי שחרור רוצחים כבדים. אי שחרור מחבלים חיים תמורת גופות. רשימה סגורה של משוחררים. ושלילת כל תמורה נוספת מעבר.
ההיגיון פשוט: כאשר האויב יודע מראש שהמחיר מוגבל, המוטיבציה לחטוף יורדת. כאשר הוא יודע שחטיפה תוביל להקשחת תנאי כליאת אנשיו וסנקציות כבדות ומידיות כלפיו ולא להישגים מדיניים או טריטוריאליים, החטיפה מפסיקה להיות נכס והופכת לנטל.
זו איננה תפיסה ימנית או שמאלית. לאורך השנים ביקשו לעגן את עקרונות שמגר בחקיקה חברי כנסת מכל קצוות הבית, בהם יאיר לפיד, אלעזר שטרן, אביגדור ליברמן ואחרים. קונצנזוס שהלך ונשחק תחת הלחץ הציבורי והכאב האנושי.
יש הטוענים כי הציבור לא יוכל לעמוד בכך. זו טעות. הגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה היא חלילה עוד 7 באוקטובר. עוד סבב חטיפות. עוד מדינה שמגיבה במקום ליזום.
חמלה אמיתית איננה רק כלפי החטוף של היום. היא גם כלפי החייל, האזרח והמשפחה שעלולים חלילה להיחטף מחר. האחריות שלנו כנבחרי ציבור היא לא רק להחזיר חטופים, אלא לצמצם ככל האפשר את עצם התופעה.
כעת, כשהשולחן נקי והלב עדיין כואב אך היד יציבה, זה הזמן לקבל החלטה אסטרטגית. לקדם את הצעת החוק שלי ולעגן את עקרונות שמגר. לשנות את המשוואה. כדי שלא נעמוד שוב, בפעם הבאה, מול אותה שאלה - מאוחר מדי. רק לא עוד פעם.
הכותב הוא חבר כנסת ממפלגת "הציונות הדתית"